בימים האחרונים אני תוהה תהיות הרות גורל, בראשן תהיה אחת מרכזית שבימים רגילים לא היתה עולה על דעת אנושית – מה עדיף: חטופה או נרצחה? אני יודע, זה ישיר, זה בוטה, זה חריג, אסור לדבר ככה. אבל זה לא נכון, עד לפני יומיים היה אסור לדבר ככה. ב-48 שעות האחרונות עברנו מסע לחיים שלמים, עכשיו כל כך מותר לדבר ככה.
ישראל במלחמה | מטחים כבדים לעבר העוטף, ירושלים והמרכז; אזעקות גם בצפון
יותר מזה, לדעתי חייב לדבר ככה. העולם שלנו השתנה ללא היכר ואנחנו עדיין לא מעכלים מה קורה פה. אז אני חוזר למה ששאלתי כמה שורות מזעזעות למעלה- מה עדיף: חטופה או נרצחה? כי בכנות זה כל מה שעובר לי בראש מהרגע שהכל התחיל.
כי אם נחטפה, אז לפחות בחיים. אבל איזה חיים יש לאנשים חטופים בשבי עזתי? אולי כבר עדיף שנרצחה. ואם נרצחה אז נגמרו החיים, אולי עדיף להיאחז בתקווה של החיים בשבי? וזהו בגדול. חטופה או נרצחה, חטופה או נרצחה, חטופה או נרצחה, זה כל מה שאני מצליח להכיל/לעכל/לעבד.
אתמול דיברתי עם נועה העורכת שלי ושנינו ניסינו להיות גיבורים, ואז היא קצת נחנקה ואז אני ישר נחנקתי יותר, ואז שנינו התחלנו לבכות והיא ירתה עלי את המשפט הכי מצמרר והכי משקף סיטואציה ששמעתי – "עידן, אני לא רוצה להיות פה לבד בבית כשמודיעים לי שהיא מתה".
יצא לכם פעם להתכונן למוות? לא כזה של קרוב משפחה חולה שאתם יודעים שהמצב לא טוב והוא הולך ודועך. אלא ידיעה ממשית, אמיתית, קונקרטית, שבימים הקרובים אתה הולך לקבל ככל הנראה שיחת מוות על קרוב אליך? יש משהו בסיטואציה כזו שהמוח לא מצליח לעכל.
אז אתה בוכה ומתפרק ואז יושב ומדבר על דברים אחרים ולפעמים קצת צוחק כי חייב לשחרר, אבל מעל מרחפת הידיעה שתכף אולי מגיעה שיחת המוות. והכל מתנהל סביב זה – אני דואג כבר יומיים לאכול טוב כי תכף תגיע השיחה ולא יהיה לי תיאבון יותר. אני דואג להתקלח בשעות מסודרות כי אני לא יודע מתי תגיע השיחה ואני לא אוכל או לא ארצה, אז עדיף להיות מוכן. אני דואג למספיק טבק כי אני לא יודע כמה ממנו אצטרך כי אני מעשן כמו פסיכופת כבר יומיים.
שי היא לא אחד האנשים הכי קרובים אלי בעולם, היא פשוט חברה. חברה לעבודה שהפכה לחברה לחיים ויש לי הרבה זכרונות ממנה. וזה הסיפור כאן – שי לא הכי קרובה אלי, אבל אני עדיין ממוטט כבר יומיים. ככה כל המדינה – זה נגע בכולם. לכולם יש מישהו שנהרג או נפצע והוא לא הכי קרוב אליו, אבל עדיין אנחנו ממוטטים ולא מצליחים לתפקד. ואם לחזור רגע להתחלה – חטופה או נרצחה? אני לא יודע מה עדיף, כנראה שאין לזה תשובה, הלוואי שהיתה לי. בינתיים, אני עדיין נאחז בתקווה, כי ככה אנחנו עובדים – בסוף אנחנו תמיד נאחזים בתקווה כי היא כל מה שנשאר ברגעים כאלה.
לכבודה של אחות שלי שי רגב, כתבת מערכת מעריב ו- TMIואחד האנשים הצבעוניים והשמחים שהכרתי בחיי. נעדרת מאז יום שבת ה-07.10.2023 במסיבה המקוללת ברעים. עדיין מחכים לך כאן שתבואי ותכתבי כותרת מפוצצת לכתבה שתכניס לנו טראפיק פסיכי כי את הכי טובה בזה, אל תאכזבי, מהר הביתה.