ערפל הקרב נוכח לא רק בזירת התמרון הצה"לי, המסתמן כיעיל ואפקטיבי, אלא גם סביב המו"מ להשבת החטופים. מרסיסי המידע המהימן עולה כי הצדדים, בתיווך קטארי ובעידוד אמריקאי ומצרי, דנים בעסקה בעלת מאפיינים הומניטריים להשבת אמהות וילדיהן, בתמורה להפסקת אש בת כמה ימים, שחרור אסירות וקטינים פלסטינים מהכלא בכמות מוגבלת והזרמת אספקה לדרום הרצועה, כולל דלק וסולר – מצרך חיוני לשיקום תשתיות חמאס.
לפי גורם תיווך קטארי, ניכרים פערי אמון קשים בין הצדדים, המתווכחים על פרטים טקטיים (שעות הפסקת אש, כמות המשוחררים, העברת סולר לרצועה ועוד), ואינם מספיקים להבשלת התהליך.
נראה כי העיכוב המתמשך בסיכום עסקת ביניים אינו נובע רק מקשיי תקשורת לאור הישגי התמרון הקרקעי ושחיקת הנהגת חמאס ברצועה (דוגמת חיסולו של רוחי מושתהא, מקורב לסינוואר וממעצבי "מדיניות השו"ן" של חמאס בעשור האחרון), אלא גם מקשיים מובנים במו"מ (דוגמת פערי הציפיות תכופים בין הצדדים) - שניכר ונותנים אותותיהם לאחרונה.
מקבלי ההחלטות בישראל התפכחו אומנם מהקונספציה שהביאה אותנו לאסון ב־7 באוקטובר, אך נוכח היעדר ההישגים הממשיים במו"מ להשבת החטופים בתום כחמישה שבועות מאז פרוץ המלחמה - ניתן לטעון בזהירות כי אפשר וקונספציות מסוימות מנחות גם את תפיסת המו"מ להשבת החטופים, ובראשן ההנחה כי חמאס הוא שחקן רציונלי (למרות התייחסותה לאחרונה של המערכת לסינוואר, לפי פרופילים פסיכולוגיים שפורסמו חלקית, כ"פסיכופת צמא דם"), ומשכך בהכרח הפעלת כוח צבאי תביא להתגמשות מצד הארגון ובתג המחיר שירודד להשבת החטופים, מאמהות וילדיהן ועד חיילי צה"ל.
במילים אחרות, אף שידה של ישראל נמצאת כרגע על העליונה מבחינה צבאית, היא בעמדת נחיתות במו"מ לשחרור החטופים ועליה להכיר בנחיתותה זו.
שנית, בין הנחות היסוד המובנות שנכון לאתגר עומדים יעדי המלחמה בדבר מיטוט חמאס מחד, והשבת החטופים מאידך (תוך השמת שני היעדים כשווים זה לזה, מה גם שהמציאות בשטח מצביעה על הקושי לסנכרן ביניהם).
בראייתי, בהפרת חובת המדינה לשלום אזרחיה ב־7 באוקטובר, ובחלוף כחמישה שבועות מאז פרוץ המלחמה, אין דרך להיכחד מכך שאחר פיזור ההצהרות המבטיחות - על ישראל להעניק קדימות להשבת החטופים על פני התמרון הקרקעי.
זו ראשית הצירים, וכל התפיסה לא תעוגן – ישראל עשויה להתקשות ולצאת ממחול השדים למול הרצחני והאכזרי שבאויבנו. בהירות אסטרטגית שכזו תאפשר רידוד התפיסות הלוחמניות הזולגות למגרש המו"מ העדין, ותניח יסוד לזיקוק טקטיקות המו"מ, שלא כאן המקום להידרש אליהן, שיסירו חלק מהחסמים המחשבתיים המעכבים את התהליך ובעיסוק המוגבר בטקטיקה על פני אסטרטגיה.
בנוסף, בהירות שכזו תאפשר גישה יותר מאוזנת ביחס למורכבות התהליך למול חמאס, העסוק בהישרדותו, ובנכונות לקדם צעדים בוני אמון ועסקאות ביניים, שנראות כמו דרך המלך, תחת אש, להצלת חטופים (הגם ולא במתווה ובהיקף שהיינו מבקשים), תוך הכרה מתבקשת – שאפשר ונעדרת מן הצד הישראלי נוכח ההישגים הצבאיים בשטח – במגבלות הכוח בתהליך המו"מ.
עסקאות ביניים שכאלה ייצרו חוויית הצלחה לצדדים, יאפשרו לבנות מעט אמון שחסר במנגנון המו"מ ובמתווך, ויניחו יסוד להמשך דיאלוג, עם סינוואר או בלעדיו.
משכך, על ישראל לפעול להשבת החטופים ברף ובעוצמה אופרטיבית זהים; המשך המאמצים המודיעיניים והמבצעיים לחילוץ חטופים, שכבר הניבו הישגים משמעותיים; לצד שחרור כמה שיותר חטופים בעסקאות ביניים, אף אם כלל דרישותינו לא ייענו, אך מתוך הבנה – כי המציל נפש רכה אחת, ודאי בנסיבות הכאוטיות שלפנינו – מציל עולם ומלואו. רגע לפני שיהיה מאוחר מדי.
התרעות פיקוד העורף