היום ה־86 למלחמה. 86 ימים של כאוס ביטחוני, צבאי, מחשבתי, אישי, משפחתי, זוגי, כלכלי ומה לא, שיובילו בתורם לכאוס כלכלי גדול עוד יותר - כי המדינה תהיה חייבת לפצות את אלו הכורעים תחת הנטל מפרוץ המלחמה. 86 יום שערערו את כל מה שחשבנו על תחושת הביטחון שלנו, על הדברים הבסיסיים ביותר בחיים כמו לישון בבית תחת קורת גג משלך, על השלווה הנפשית שלנו כיהודים וישראלים על הגלובוס רווי השנאה נגדנו.
רגע לפני שאנחנו נפרדים אזרחית מהשנה האיומה הזו, אני חייבת לומר שאני מאוכזבת בצורה בלתי רגילה. מעצמנו. מכולנו.
כבר הזכרתי את זה בטוריי הקודמים, את הרעות הזו שגילינו בבוקר ה־7 באוקטובר. את ההתגייסות האדירה למען האחר, לא משנה מיהו או כמה רחוק הוא נמצא לפי ה־Waze. לא בחלנו באמצעים, ובאותה נשימה - גייסנו את כל האמצעים העומדים לרשותנו, ופשוט עשינו טוב. שניצלים לחיילים, תרומות למשפחות מפונים, הסעות, שינועים, חבילות, קופסאות, קבוצות וואטסאפ, מדי ב' - יו ניים איט.
אל תטעו, ברור לי שהמציאות שבחוץ לא הלכה לשום מקום, ושלא היה מנוס מלחזור לעבודה ולעיסוקנו היומיומיים, אבל בניתי על התחושה הזאת, החמימה, שתישאר. שתזכיר שאנחנו עם אחד שספג מכה איומה, ושממש כמו במשל שמספרים לפני השינה - זה חייב להיות קלף ה'שנה כיוון' שלנו לבל נתפרק לחלוטין. צו השעה, נקודת שיווי המשקל, או כל מה שמקפידים לומר בתוספת צמד המילים 'בימים אלה'. בפועל, הלכה למעשה, קרה ההפך הגמור, וניכר שזה רק הולך ומחמיר.
אני מודה, לא חשבתי שלהתפכחות הכל כך כואבת וטרגית שלנו כעם יהיה תהליך הפוך, שיזכיר לנו למה שנאנו ברמות לא הגיוניות. ושנאנו. על הרפורמה, על רמת האמונה שכל אחד הביא איתו מבית, על האידאולוגיה הפוליטית בה החזקנו, על החיבה לראש הממשלה, על ההחלטה לפעול לשינוי המצב או לחילופין לתמוך מרחוק ולעודד מן היציע.
רפורמה, סבב ב'
והרפורמה באמת חזרה השבוע לשולחן. לפני יותר מחודש הודיע שר המשפטים יריב לוין שהיא הולכת לעשות קאמבק. כאילו לא עברנו את הימים הנוראיים ביותר שניתן להעלות על דעת, והכל חזר. פג הקסם, הרכבנו שוב את משקפי הרנטגן שגורמות לנו להתעלם ממה שאנחנו עוברים, ולהתעסק בתיוג סובבינו תחת הקטגוריות המפלגות. וזה רק מראה שפשוט לא למדנו כלום. שום דבר. אפילו לא מהגיהינום שהתרגש עלינו.
אנחנו ניצבים בפני נקודה קריטית בציר הזמן. עוד לא אבד עלינו הכלח באופן סופי. אם לא נוקיע את ניסיונות הפילוג והשיסוי מתוכנו, מתוך הטוב שאנחנו יודעים לעשות כל כך טוב, הם ימשיכו להתקבע ולצבוע כל מה שאנחנו מביטים בו בצבע עכור. עד שלא נראה כלום מלבד צללים ודעות פוליטיות. וכן, זה אומר שגם כל הדיבורים על אחדות ועל שותפות גורל, שהוכחה יותר מכל בחודשיים וחצי האחרונים, יתרוקנו מתוכן. ולמה אני מאוכזבת עד עמקי נשמתי? כי נראה שלשם זה הולך.