כנס "חזרת ההתיישבות בעזה" שנערך השבוע שיקף במהות (גם אם לא בסגנון) את עמדת כל מחנה הימין. התפיסה שיש "ימין אחר", ימין "מתון" מבחינה מדינית, היא אשליה שכבר מזמן היה צריך לנפץ. בכנס הזה השתתפו לא רק חברי עוצמה יהודית והציונות הדתית אלא גם לא מעט שרים וחברי כנסת מהליכוד.
יתרה מכך, גם נציגי הימין במערכת הפוליטית שנעדרו מהכנס, לא הביעו שום הסתייגות מהעמדות שהובעו בו. זאת משום שגם הימין ה"מתון" מסכים באופן עקרוני עם הקריאות שנשמעו בכנס לשלוט שליטה אזרחית נצחית ברצועה ולהקים יישובים בלב האוכלוסייה העזתית. וזה לא שעמדות כגון אלו נשמעו לראשונה בכנס המדובר. הן כולן חלק מאידיאולוגיה עקבית וסדורה של מחנה הימין. הרי במערכת הפוליטית לא היה איש ימין אחד שיצא נגד מאחזים בלתי חוקיים. כולם תומכים בסיפוח כל יהודה ושומרון. כולם בעד שליטה אזרחית מלאה ביותר משני מיליון עזתים. וכולם בעד הקמת התנחלויות בלב האוכלוסייה העזתית.
זה לא מקרה שכל ההסתייגויות של פוליטיקאים מהימין מהכנס לא כללו שום ביקורת על העמדות שהוצגו בו (ולמרות זאת, למסתייגים לא היה האומץ להזדהות בשמם והם נזכרו תחת התווית של "בכיר בליכוד"). אף אחד במחנה הימין אפילו לא הסתייג מהקריאות לטרנספר שהופיעו בתחפושת של "הגירה מרצון". שר התקשורת מטעם הליכוד שלמה קרעי הסביר היטב מה פירוש אותו "רצון": "כופים אותו עד שיאמר 'רוצה אני'".
נכון, בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר מפיצים את המשנה המדינית שלהם בריש גלי ובאופן בוטה, בעוד ימניים "מתונים" כמו גדעון סער, נפתלי בנט, מתן כהנא, יולי אדלשטיין ויועז הנדל מפיצים את אותה משנה מדינית בדיוק, רק בנועם הליכות, מתק שפתיים וגלגול עיניים. יחד עם זאת, אלו העמדות האידיאולוגיות של מחנה הימין, וזכותו לנסות לשכנע את הציבור בצדקתן.
הטרגדיה האמיתית היא שהמחנה הממלכתי ויש עתיד פשוט לא באירוע. בתגובות לכנס התמקדו בני גנץ, גדי איזנקוט ויאיר לפיד בגינוי של הסגנון והעיתוי, ולא בגינוי המהות. גנץ הסביר כי עכשיו לא הזמן למאבקים על מדיניות, איזנקוט דיבר על חשיבותה של הסכמה לאומית רחבה, וללפיד הפריעו יותר מכל הריקודים בכנס. אבל אל מול המדיניות הברורה שהציג הימין בכנס, איש ממנהיגי המחנה הממלכתי ויש עתיד לא טרח להציג איזושהי אלטרנטיבה מדינית.
הוויכוח האידיאולוגי הגדול שמתנהל כעת בחברה הישראלית, הוא בין אלו שרוצים לשלוט שליטה ביטחונית ואזרחית על למעלה משני מיליון עזתים ולהקים התנחלויות בקרבם, לבין אלו שרוצים רק שליטה ביטחונית ישראלית ברצועה, ושגורם לא־ישראלי ישלוט שליטה אזרחית, ינהל את חיי התושבים שם ויפטור אותנו מטיפול בביוב, באבטלה ובריבי החמולות בעזה ובח'אן יונס (מה שיעלה מיליארדי שקלים). אבל הוויכוח האידיאולוגי הזה מתנהל במערכת הפוליטית רק במעמד צד אחד.
מחנה הימין פועל בכל המרץ להשגת תמיכה ציבורית לתוכניתו להקים התנחלויות ברצועה ולגרש את כל העזתים ("מרצון"). הימין גם פועל למוטט את הרשות הפלסטינית בטענה ש"הרשות היא חמאס", כדי לממש את מטרת־העל – ארץ ישראל השלמה בשליטה יהודית בלעדית, שהמשמעות המעשית לכך היא שלטון אזרחי מלא של ישראל על חמישה מיליון פלסטינים והמשך ההתערבבות בתוכם, עד שנהפוך להיות מדינה אחת, דו־לאומית עם רוב ערבי.
פחד משתק
מנגד, במחנה הממלכתי וביש עתיד יש ואקום אידיאולוגי מוחלט. במקום לקדם עמדות מדיניות ברורות, הם מתמקדים בעיתוי הכנס ובריקודים שהיו בו. חמור מכך, מנהיגי המחנה מפחדים (לא ברור לי למה) להציג אידיאולוגיה נחושה אל מול האידיאולוגיה של הימין, ובמקום זה מעדיפים להסתבך באמירות מבולבלות וסותרות לגבי השליטה ברצועת עזה.
כאשר גנץ נשאל אם הוא בעד או נגד שהרשות הפלסטינית תשלוט ברצועה, הוא הסביר שיש "לאפשר צימוח של יכולות ניהול אזרחי". כלומר, ישראל תחפש זן משובח של עזתים חובבי ציון, שאותם תשקה ותטפח עד שיוכלו לנהל את הרצועה. בהקשר זה, כדאי להזכיר שבראשית דרכם היו חמאס וחיזבאללה יוזמות "צימוח" של ישראל.
השר חילי טרופר התעלה על מנהיגו והסביר ש"לא נכון שישראל תשלוט שם אזרחית... אבל אני גם לא רוצה שזה יהיה חמאס, ולכן צריך לבנות כוח מקומי... אנחנו לא רוצים ממשל צבאי, אבל אני לא מזהה כרגע כוח מקומי שיכול לעשות את זה, אבל התהליך הזה חייב לקרום עור וגידים". מי שמבין למה התכוון טרופר – שיקום.
ההצעה של גנץ וטרופר "לבנות" כוח מקומי שישלוט ברצועה היא חסרת כל סיכוי, וגם אם הייתה בה איזושהי היתכנות, מדובר בתהליך שייקח חודשים ארוכים, אם לא שנים. ומי ישלוט ברצועה עד אז? התשובה ברורה לכל (וגם לגנץ וטרופר). גורמים בכירים בצבא מדווחים שחמאס כבר משקם את השליטה האזרחית שלו בכל מקום שבו צה"ל מצמצם כוחות.
לפיכך, בפני ישראל עומדות כרגע רק שתי אפשרויות באשר לשליטה האזרחית ברצועה – ממשל צבאי זמני של ישראל, או חידוש שלטון חמאס. גנץ, טרופר ושאר חברי המחנה הממלכתי מתנגדים לממשל צבאי זמני, ובכך מסייעים בפועל לשיקום שלטונו של חמאס.
הציבור הישראלי רוצה ביטחון, ופירוש הדבר שליטה ביטחונית של ישראל ברצועת עזה למשך שנים. אבל אני מאמין שבניגוד למשתתפים בכנס, רוב רובו של הציבור לא רוצה שישראל שוב תתנחל ברצועת עזה או שתנהל את חיי היומיום של למעלה משני מיליון עזתים בעלות של עשרות מיליארדי שקלים בשנה למשלם המסים הישראלי.
כרגע צריך להקים ממשל צבאי זמני ישראלי ברצועה, מהסיבות המצוינות לעיל, ובמקביל לנהל מו"מ מדיני מול ארה"ב ומדינות ערב המתונות על העברת השליטה האזרחית ברצועה לידי הרשות הפלסטינית, ובלבד שתעבור את השינויים הנדרשים ושתשלוט שם בגיבוי ובפיקוח של אותן מדינות ערביות. ולמי ששכח, מדינות אלו מתנות את העברת המיליארדים הנחוצים לשיקום הרצועה בהחזרת הרש"פ לשם.
המחנה הממלכתי ויש עתיד מנסות לשכנע שאין הבדלים ניכרים בינן לבין הימין בתפיסותיהם המדיניות בכלל ובסוגיית "היום שאחרי" ברצועת עזה בפרט. אם זו אכן המציאות, הבוחר יעדיף את הסחורה המקורית ולא את החיקוי הזול. הפחד להציג עמדות אמת בנוגע לנושא קריטי כמו השליטה האזרחית ברצועה הוא לא רק מזיק מבחינה מדינית ופסול מבחינה מוסרית, אלא גם מהווה טעות פוליטית חמורה. הגיע הזמן שגנץ, איזנקוט ולפיד יתעשתו ויציגו אלטרנטיבה מדינית ברורה ונחושה מול מחנה הימין.