בזמן כתיבת שורות אלו עדיין מחכים לפינישים אחרונים של הבחירות לרשויות המקומיות - ספירת קולות עם מספר גבוה במיוחד של מעטפות כפולות. ובכל זאת, מה ניתן ללמוד מלמעלה מ־200 מערכות בחירות שונות בערים ובמועצות המקומיות והאזוריות בכל רחבי הארץ? האם בכלל ניתן להסיק מהן מסקנות כלליות משותפות? לא פשוט, אבל ננסה.
האיש שהכי היה קרוב לסינוואר נעצר - וחשף את כל מה שמנהיג חמאס מנסה להסתיר
נתניהו השיב לגלנט: "אפשר להשיג הסדר בלי פילוג, בחירות זו תבוסה לישראל"
1. הציבור לא בעניין: רק כמחצית מבעלי זכות הבחירה השתתפו בבחירות, אף שעמד לרשותם יום שבתון. כשיורדים לרמת המיקרו, לומדים ששיעור ההשתתפות הגבוה ביישובים הערביים והדרוזיים העלה את השיעור הארצי הכללי. בערים השתתפו הרבה פחות ממחצית התושבים בחגיגה הדמוקרטית בע״מ.
שיעור ההצבעה שעלה בבחירות הקודמות ב־2018 בזכות החזרת יום השבתון ליום הבחירות המוניציפליות, נחת כנראה אף מתחת לרמתו לפני התיקון לחוק. זאת אף שהשנה החולפת, 2023, שנת המהפכה המשטרית/הרפורמה המשפטית הייתה שנה של מעורבות אזרחית רבה ופעילה.
היה מי שציפה ואף קיווה שטראומת 7 באוקטובר תיתן אותותיה בתוצאות הבחירות לרשויות השונות, ולו רק מעצם העובדה שביישובים רבים בדרום ובצפון בכלל לא ניתן היה לקיים בחירות.
מסקנה: המלחמה בעזה ובגבול הצפון כיבתה את העניין הציבורי בבחירות, והורידה את אחוזי ההצבעה ואת ההשתתפות האזרחית בהן. או ברוח התקופה - אתה ראש הרשות, אתה אחראי/אשם, אבל אין לנו ראש ללכת להצביע ולהשפיע בזמן מלחמה.
2. משקלם של אישומים והרשעות בפלילים: נדמה ששוב קיבלנו הוכחה לכך שהציבור, בבואו לבחור את ראש העיר שלו, אינו מייחס משקל רב לפרשיות שחיתות ואפילו לא לכתבי אישום או הרשעות של מועמדים. היכולות הביצועיות של המועמדים הן שיקול הרבה יותר חשוב. לא מן הנמנע גם שרמת האמון הלא גבוהה במערכת המשפט משליכה על המשמעות שהציבור מעניק להגשת כתב אישום נגד ראש עיר ואפילו להרשעתו בפלילים.
כך עשה איציק רוכברגר, למרות הרשעה ולמרות כל מלעיזיו, קאמבק אדיר ללשכת ראש העיר רמת השרון. גם חיים צורי, ראש העיר הוותיק (30 שנה!) מקריית מוצקין, שנגדו הוגש כתב אישום לא מכבר, ניהל קרב צמוד מול ראש האופוזיציה בעיר, ציקי אבישר. ראשי ערים נוספים שנגדם מתנהלות חקירות פליליות פעילות (רמי גרינברג בפתח תקווה) זכו לניצחונות משכנעים בקלפי.
3. מחנה המרכז־שמאל מפוצל: המחנה של המפלגות הליברליות במרכז־שמאל היה מפוצל - והתוצאות בהתאם אינן מרשימות. המפלגות הליברליות במרכז־שמאל (כחול לבן, יש עתיד, העבודה), בנוסף לרשימות המחאה, בעיקר התחרו זו בזו בסוג של דרבי, במקום לנסות לייצא חזית אחידה ומתואמת.
כך השקיעו משאבים רבים במאבק ביניהן במקום במאבק מתואם שיכול היה לאתגר את הליכוד ושותפותיה, שכוחן בשלטון המקומי רב בהרבה. בחולון הפיצול הזה תרם לניצחונו של שי קינן מהליכוד (לאחר עשרות שנים של מוטי ששון מהעבודה) וברחובות לעלייתו של מתן דיל מהליכוד.
זה יכול היה להיראות אחרת. הרי המחאה הגדולה שהתחילה לפני למעלה משנה לא התבטאה רק בהפגנות ענק ברחובות, אלא גם בכוח ארגוני עצום, בקבוצות פעילות וחזקות ובכסף. בפועל, כל זה לא בא לידי ביטוי, והאנרגיות והכוח הפוליטי והארגוני של המחאה השפיעו על מהפכים במספר מצומצם מאוד של רשויות, כמו אבן יהודה.
4. מלחמות הדינוזאורים: נראה שתקופת כהונה ארוכה כבר אינה ערובה כבעבר לבחירה מחדש. מספר ראשי רשויות ותיקים הודחו (רחמים מלול ברחובות, מוטי ששון בחולון, ז׳קי לוי בבית שאן ויואל גמליאל בגדרה). אחרים נלכדו בקרבות הישרדות קשים (חיים צורי בקריית מוצקין ואפילו מרים פיירברג בנתניה).
אחרים, כמו יחיאל לסרי מאשדוד, רון חולדאי מת״א, ניסים גוזלן מבאר יעקב, יוסי ברודני מגבעת שמואל ורוביק דנילוביץ' מבאר שבע, זכו לניצחונות משכנעים. בשורה התחתונה - גם כהונה ארוכה מאוד ודימוי של ראש עיר מיתולוגי כבר לא מבטיחים ניצחון מוניציפלי.
מאידך, למרבה הצער אין דמויות מרשימות חדשות רבות שנכנסות היום לשלטון המקומי ומאתגרות את ראשי הרשויות המכהנים. אין ״כוכבים מבחוץ״: לא אלופי צה״ל שנחתו בעבר, וגם לא הייטקיסטים או אנשי עסקים מצליחים. הציבור הצביע ברגליים פעמיים - גם בשיעור ההתייצבות לחיים הציבוריים כנבחרים וגם בשיעורי ההצבעה.