המלחמה בעזה נסתיימה במידה רבה, מבלי להשיג את מטרותיה, והנושא העיקרי שלפתחנו השתנה מהמלחמה להישרדות הפרויקט הציוני נוכח הפגיעה ההולכת ומעמיקה של נתניהו בנכסי הליבה של המדינה. בחירתו בטובתו האישית גורמת לו ליישר קו עם קיצוני הקואליציה, והמחיר עלול להצטבר לפגיעה אסטרטגית ארוכת טווח באחדות, בלגיטימיות, ביחסי החוץ ובאוריינטציה הבינלאומית, בכלכלה, ביצוא, בהשקעות הזרות ובמאזן העלייה והירידה מהארץ. זוהי פגיעה לדורות, שיקשה להתאושש ממנה.
מחאות בת"א ובירושלים: דגל ישראל הוצת במאה שערים, לפידים בדרך בגין
בעוד אויבי ישראל משחקים שחמט, כלומר משחק אסטרטגי לעיצוב השנים והעשורים הבאים, נתניהו, משיקוליו, מורתע מבן גביר וסמוטריץ’ ולכן משחק “סטנגה”, קרי מתגלגל משכונה לשכונה בעזה ללא כיוון אסטרטגי כלשהו. הייתכן שהאמת שהתקיימה לפני המלחמה, שלפיה נתניהו זקוק לחמאס כדי לשמר קואליציה הנשענת על סמוטריץ’, מתקיימת גם במלחמה? הרי חצי שנה חלפה, ונתניהו עדיין לא הציע שלטון אלטרנטיבי לזה של חמאס.
אזרחי ישראל העניקו לנתניהו גיבוי מקיר אל קיר. 320 אלף מילואימניקים התייצבו כשהם חדורי מוטיבציה, הציבור נכון להקרבה כלכלית למימון המלחמה, ו־150 אלף אזרחים התפנו מבתיהם. בעלות הברית העניקו לו חצי שנה, פריסת כוחות גדולים כדי להגן מפתיחת חזית שנייה ולאפשר לנתניהו לרכז מאמץ צבאי בעזה, הגנה נגד טילים והחלפת ישראל במשימת הלחימה בבאב אל־מנדב, עשרות אלפי פצצות, הסכמה לפינוי 1.5 מיליון עזתים מבתיהם, 14 מיליארד דולר ורשת ביטחון בינלאומית.
אך נתניהו שורף את המשאבים, הלגיטימציה והזמן ומנווט את ישראל לנקודה שממנה כמעט ולא ניתן לנצח. העימות על הסיוע ההומניטרי והזלזול חסר האחריות בדין הבינלאומי שוחקים את היכולות הלאומיות. לנתניהו, ושלא בטובתה גם לישראל, כמעט ולא נותרו עוד זמן ומהלכים משמעותיים.
חמור מכך, לנגד עיניהם המשתאות של אויביה, נתניהו מתנדב לפרק את ישראל מנכסיה. הקרע המכוון עם ארצות הברית והמערב והפגיעה בלגיטימציה מכרסמים בהקרנת העוצמה וביכולותיה הצבאיות, המדיניות והכלכליות של ישראל. לישראל אין את היכולת להתייצב לבדה מול מכלול אתגריה, ומי שסבור אחרת אינו מבין את העולם.
היתרונות היחסיים של ישראל, הצבאיים, הכלכליים והמחקריים תלויים באינטגרציה הבינלאומית. פגיעה אפשרית בה עלולה ליצור נזק שייקח שנות דור לתקנו. גם כשהממשלה תוחלף, הנזקים עלולים להישאר לשנים, אם הם בכלל הפיכים. במו ידיו ובעיניים פקוחות, נתניהו מסכן את ישראל בבידוד, בעוני, בחולשה ובפגיעות, ולמשך שנים אחרי לכתו.
במקביל, נתניהו ממשיך לערער את ישראל מבפנים בפוליטיזציה של המשטרה והמערכת הציבורית, בהסטת תקציבים מצמיחה לעידוד אי־עבודת חרדים, ובערעור האקדמיה והמחקר. מדינות אחרות משקיעות בבינה מלאכותית, נתניהו באוטונומיה החרדית. לראשונה בתולדותיה, דירוגי האשראי והדמוקרטיה של ישראל ירדו. היא שונמכה ל”דמוקרטיית בחירות” במדד V-Dem, כלומר מתקיימות בחירות, אך לצד חולשה בבלמים ובאיזונים ובשלטון החוק.
“היום שאחרי” כבר אינו עוסק בשאלה מי ישלוט בעזה אלא בהיחלשות ישראל, ואיראן לא יכלה לפלל ליותר מזה. נראה כאילו קואליציית נתניהו סובלת מ”משאלת מוות” אסטרטגית, והיא חותרת ל”רגע המצדה” שלה. הנושא הבוער השתנה מהמלחמה לשאלה כיצד תשרוד ישראל את קואליציית נתניהו.
הכותב הוא מחבר הספר “עיצוב מדיניות ישראל כלפי סוריה"