מאז ה־7 באוקטובר שבה אל השיח הציבורי הקונספציה. אלא שמלבד הקונספציה הביטחונית, אנו שרויים אולי מבלי משים גם בקונספציה המעוותת שלפיה, בעוד על כל צעיר מוטלת החובה להתגייס לצבא, על החרדים היא אינה מוטלת. רק איתם צריך להידבר על גיוס החובה, רק אותם צריך להבין, רק להם אפשר למחול על השתמטות, ובכלל, גם לא יזיק להישען עליהם פוליטית. אלא שגם הקונספציה הזו קורסת והתירוץ הנלוז של לימוד התורה כבר לא מחזיק מים. לא רק שאפשר ללמוד תורה ולשרת בצבא, כפי שעושים בני הציונות הדתית, אלא שברבות השנים התברר כי צעירים חרדים רבים כלל אינם לומדים בישיבה ובכל זאת משתמטים.
פרוש וחבריו נתלים בהחלטתו של בן־גוריון לאפשר לכ־400 בני ישיבות שלא להתגייס לשם לימוד תורה - החלטה אומללה כשלעצמה - אך שוכחים כי עם השנים הלך ותפח המספר לעשרות אלפים. החרדים משתמשים בתורה כקרדום לחפור בו ומסרבים להתגייס לא בגלל לימוד התורה, אלא בגלל שפשוט לא בא להם. לא רק שרבים מהם לא מאמינים במדינה ובמוסדותיה, אלא שהם מעדיפים לדאוג רק לעצמם ולהרוויח כסף במקום להתגייס, ואפשר לעשות את זה כשמשתמטים כדי לעבוד או כשחולבים את משלם המסים.
למעשה הציבור החרדי נוקט כבר 76 שנים מרי אזרחי מהחמורים ביותר. בסרבנות שיטתית, בעבירות על החוק, ומדינת ישראל, בחולשתה הריבונית, מאפשרת את ההשתמטות. הצורך לשלוט והצורך הקואליציוני מעוורים את עיני הפוליטיקאים הישראלים והם שותפים מלאים לאפליה בין דם לדם. ההנהגה החרדית מצדה, כדי לשמר את שליטתה על ציבור נחשל שאינו לומד לימודי ליבה, השכילה לתרגם את הדמוגרפיה לכוח פוליטי שכל מהותו אינו לשרת את הכלל, אלא רק את הצרכים הסקטוריאליים הצרים של הציבור החרדי, או יותר נכון של העסקנים החרדים.
התרעות פיקוד העורף