בשקט בשקט בעוד עיני כולם נשואות אל "התמרון הקרקעי" בכפרי דרום לבנון הגובלים עם ישראל, מתרחשות להן כמה תופעות מטרידות במישור האסטרטגי-אופרטיבי בלבנון שראוי שנשים אליהן לב.
תקיפות צה"ל בעיר הבירה ביירות ובאזורים שמצפון לנהר האוואלי נפסקו כמעט לחלוטין. צה"ל טוען שזה מסיבות מבצעיות, ואילו ההנחה הכוללת גורסת שמדובר בהיעתרות לבקשה אמריקאית בתמורה לסיוע מול החזית האיראנית.
ומול זאת - כמו בעזה, גם בלבנון, מדינת ישראל הולכת ומתמקדת יותר ויותר במאמץ הצבאי הקרקעי (ברצועה צרה יחסית מצפון לגבול) ומתעלמת בין אם מרצון ובין אם בכורח מהמנוף הגדול שנותר לה במערכה בצפון - מדינת לבנון.
המדינה ששימשה במשך שנים כה רבות כאכסניה לטרור ובידיעה ברורה של הקהילה הבינלאומית בדגש לאו"ם וליוניפי"ל שנמצא בשטח, מאותרגת כעת על ידי כלל השחקנים ובראשם ארה"ב.
אבל זה לא רק האיתרוג. נדמה כאילו ישראל היא זו שפתחה את הדלת ויצרה את התנאים למירוץ בינלאומי לקביעת הסדר החדש בלבנון ביום שאחרי ולמי תהיה בו את ההשפעה הרבה ביותר, כאשר מדינת לבנון היא, הלכה למעשה, מגרש המשחקים החדש בין ארה"ב לבין איראן וציר ההתנגדות השיעי – מגרש דיפלומטי-מדיני.
המשמעות היא - כל השחקנים מעוניינים ככל האפשר להימנע מפגיעה במדינת לבנון עצמה, אלא להשתמש במוסדותיה ליום שאחרי תוך ניסיון להטותם לטובתם.
והיכן ישראל במשחק הזה? בעזרת מאמץ צבאי ובמחיר של חיי אדם ומשאבים בלתי רגילה יצרה את התנאים (ועדיין יוצרת) לשיח הזה, אבל הרגל המדינית "המסיימת" בצפון מתחילה לקרום עור וגידים בלעדיה, בעודה ממשיכה לספוג נזקים, חלקם קטלניים מאוד ועולים בחיי אדם, משטחה של מדינת לבנון.
תמונת מצב זו צריכה להביא אותנו להבין כי כאשר מדינת לבנון חשובה לכל השחקנים וכולם מתחרים עליה בימים אלו ממש, זהו הלכה למעשה המנוף הגדול ביותר שיש לישראל בשלב הזה של המערכה בכדי להשפיע אסטרטגית הן על המהלכים הצבאיים של הצד השני והן על המאמצים המדיניים.
איך בדיוק ישאל הקורא? והתשובה היא פשוטה – ה ר ת ע ה - הן מול החזית האיראנית והן מול חזית חיזבאללה עצמה.
ובאופן מעשי:
מול איראן - איראן מאיימת שתגיב באורח קשה לכל תגובה ישראלית בשטחה. התשובה הישראלית לכך צריכה להיות, בנוסף לנזק ישיר באיראן, גם פגיעה במדינת לבנון ובתשתיותיה, כל תקיפה איראנית בשטח ישראל מעתה והלאה. הדבר מהווה איום ישיר על אינטרסיה המרכזיים ביותר של איראן בשימור כוחה באזור ביום שאחרי ומכוון ישירות לליבת תפיסת השליחים שהיא ניסתה לקדם במשך שנים בחגורת אש מסביבה של ישראל וברחבי המזרח התיכון. הפסד שלה במגרש המשחקים הלבנוני שקול יהיה בעיניה לנזקים במגרש האיראני, ועל ישראל לחדד את הדילמה האיראנית בעניין.
מול חיזבאללה וכסיוע לחזית השנייה מצפון – חזית העורף האזרחי בישראל- המאמץ אינו רק צבאי ואינו רק בתמרון ברצועה צרה מצפון לגבול. באופן עקרוני ישראל צריכה לכוון למאמץ קרקעי אסטרטגי במהותו (דרך ליטאני/אוואלי) שיותיר בידיה מספיק קלפים שהם לא רק טקטיים אלא לאיום אופרטיבי על חזבאללה בתנועת מלקחיים (וכדאי ללמוד לקחים מעזה) והן להבאתה בחשבון בכל סדר אסטרטגי חדש שיהיה בלבנון ביום שאחרי.
לצד זאת, על ישראל לחדש את הזיקה בין מדינת לבנון להמשך הפעילות של חיזבאללה (במקום לעשות את ההיפך) ולהבהיר שכל פגיעה מהותית בישראל עצמה מעתה והלאה תזכה למענה הולם גם במדינת לבנון. חזבאללה ששואף לשמור על הגמוניה בלבנון ביום שאחרי כמגן לבנון, יתקשה לעמוד גם מול אפיק הלחץ הזה וירסן את פעולותיו בלית ברירה.
בשורה התחתונה – בעיתוי הנוכחי שבו מגרש המשחקים האמיתי באזור הוא מדינת לבנון עצמה ו"היום שאחרי", ישראל מתמקדת בלחימה בתשתיות חיזבאללה (לא בחיזבאללה עצמו) באחת מפינותיה "הנידחות" של המדינה הלבנונית ומוציאה את עצמה, משום מה, מהמשחק המרכזי.
לא רק זאת, היא מוותרת במו ידיה על אחד מהמנופים העיקריים שעוד נותרו מול חיזבאללה במסגרת המאמץ הצבאי ואולי על אחת מהדרכים העיקריות לפגוע במה שעוד נותר ממנו בשלב הזה, כמו גם בראייה קצת יותר מערכתית על מנוף מרכזי ב"משוואת התגובות" מול איראן.
ולכן, לא משנה מה תבקש ארה"ב או מה הם האילוצים, בעיתוי הזה בעוד ישראל היא היחידה שמשלמת מחירים מול לבנון ומול איראן - כל הכלים עדיין על השולחן ומדינת לבנון ותשתיותיה צריכה להיות עדיין במשחק, לעתים אפילו כשחקן ראשי בהצגה.
התרעות פיקוד העורף