מתחילת אוקטובר עוסקים כלי התקשורת במערב בהיעלמותו של העיתונאי ג'מאל חשוקג'י, שנכנס לקונסוליה הסעודית באיסטנבול כדי להסדיר עניינים רישומיים הקשורים לחייו האישיים ומאז נעלמו עקבותיו. התגובה הראשונית של בית המלוכה הסעודי לפרסומים הייתה התנערות מוחלטת מכל קשר להיעלמותו, אך הדלפות של חומרי חקירה על ידי הרשויות הטורקיות הוכיחו אחרת, גררו תגובות נזעמות והחרמה של חלק ממדינות אירופה על אירועים שהתקיימו בשבועות האחרונים בממלכה, והובילו להתבטאויות הנוגעות לצמצום מכירות נשק לריאד. בחוסר רצון מופגן, גם הממשל האמריקאי נדרש לעיסוק בסוגיה. שיאה של הפרשה בשלב זה - הודאה סעודית שהעיתונאי אכן מת בקונסוליה במהלך ריב, וכי האירוע הוסתר מהשלטונות הסעודיים ולא היה על דעתם.
הפרשה טרם הסתיימה, אך מהזווית הסעודית, ומתוך הערכה שהאירוע אכן היה בידיעת המשטר ולא "טעות מצערת" כפי שנטען, אנחנו למדים כי יורש העצר מוחמד בן סלמאן הרגיש מספיק בטוח בעצמו ובגיבוי שיקבל מארה"ב כדי לבצע רצח של איש תקשורת מוכר במערב, בשטחה הריבוני של מדינה זרה. זאת ועוד: למרות החשיפות מהצד הטורקי והלחץ הבינלאומי, הסעודים עדיין לא התקפלו לחלוטין, והם מסרבים להודות באחריותם המלאה לאירוע. בוודאי שאין להם תמריץ מיוחד לעשות זאת כאשר הנשיא טראמפ ממשיך להדגיש את חשיבות הקשרים עם הממלכה לכלכלה האמריקאית.
האירוע בקונסוליה מעיד על כוחה של התקשורת כאמצעי לחץ, שהשפיע במקרה זה אפילו על המשטר הסעודי הרדיקלי, על הקושי הגובר בביצוע מבצעים חשאיים מסוג זה, וגם על יכולותיו הירודות של המודיעין הסעודי. מהזווית הטורקית, האירוע מסמל ירידה מתמשכת בקרנה של אנקרה, בעיקר לאור התקפלות של ארדואן בפרשת הכומר האמריקאי אנדרו ברנסון ושחרורו לארה"ב ללא משפט. עצם העובדה שהסעודים הרשו לעצמם לבצע פעולה כזו בשטחה הריבוני מלמדת על מצבה של טורקיה במאבק מול המחנה הסוני המתון שמובילה ריאד.
מצד שני, ובאופן פרדוקסלי, הטורקים מצטיירים כעת כמי שמגינים על חופש העיתונות. טורקיה פועלת בצורה רציפה וגלויה כדי לוודא שהאירוע לא יירד מסדר היום וימשיך להעמיד את ערב הסעודית במוקד הביקורת העולמית. הטורקים חושפים עוד ועוד פרטים מוכמנים, כולל כאלה שנאספו בבירור על ידי גופי המודיעין דרך האזנות, ותוך הפרה בוטה של הריבונות הסעודית בקונסוליה. בכך מנסה ארדואן להצטייר כמנהיג נחוש בזירה הפנים־טורקית, ובמקביל להמשיך להביך את הסעודים ואת הבית הלבן.
הפרשה מהווה שיעור על כוח ועל מגבלות הכוח. מחד, הפרות הריבונות ההדדיות בין טורקיה לסעודיה מעידות על עוצמה, אך מאידך גם על המגבלות שבהפעלתו. יורש העצר הסעודי נחשף לסיכונים וללחץ בינלאומי בשל הפעלת כוח מוגזם, ולהערכתי גם ארדואן מבין כי לקהילה הבינלאומית אינטרסים רבים, שבחלקם גוברים על הגילויים הטורקיים בפרשה.
משני המקרים אנו למדים שבראיית מנהיגי ערב נשמר כוחו של הרחוב, גם בחלוף כמעט שמונה שנים מפרוץ האביב הערבי. מעורבותו האישית של ארדואן בפרשת חשוקג'י והחלטת עבדאללה בדבר המובלעות נובעות גם מלחץ הרחוב ומהרצון להגביר תמיכה פנימית בהם ובמדיניותם. כמו במקרה הטורקי, המלך מעביר מסר לעם בדבר נחישותו, מנהיגותו ופעילותו למען הממלכה. השיח הפומבי בישראל בנושא, הקישור האוטומטי למצב בין ישראל לרשות הפלסטינית, והאיומים המושמעים חדשות לבקרים נגד הממלכה (למשל, בדבר תגובה דוגמת צמצום הקצאות המים) אינם מסייעים לאסטרטגיה הישראלית ואפילו לא לעניין עצמו.
ובהקשר הישראלי - "המשכיל בעת ההיא יידום". מומלץ לאנשי הציבור שלנו לנקוט אותה מדיניות שאנו נוקטים בהקשר הסעודי - לא מתייחסים, לא מגיבים ולא מעורבים - גם בהקשר הירדני. השיח הפומבי בנושא והכנסתו לוויכוח הפוליטי הישראלי אינו תורם לפתרון הבעיה - ולמעשה מחריף אותה, ובוודאי שאינו מסייע לחקלאי הערבה ועמק הירדן.
התרעות פיקוד העורף