כמה עצוב בעת הזאת לראות עד כמה הפוליטיקה פוגעת בסולידריות הטבעית שלנו כישראלים. עד כמה היא התמכרה לתעמולה שגורסת שכדי להאמין שהדעה שלך נכונה, חובה לשנוא מישהו אחר ולראות בו את התגלמות הרוע. הקריאות הפומביות לאחדות מנסות לכסות על הציניות שממשיכה להוות את המניע העיקרי, כשהתפיסה התעמולתית מוצאת את דרכה לכל מעשה ואמירה.
האכפתיות קיימת – וגם העזרה ההדדית שהישראלים רגילים לחוות בעת מלחמה – אבל הניצול הציני של המצב לא הפסיק והוא רק פוגע בה. תראו למשל את המשפחות השכולות, קודש הקודשים של מדינתנו. במחנה אחד מתעלמים מכעסן המוצדק על חברי כנסת מהרשימה המשותפת. הרי לא יזיק גם לטיבי ועודה להביט בעצמם יותר לעומק בימים אלה.
אבל בצד השני, צצים האמיצים בשקל שכבר מפחידים מ"האסון הנורא" שיתרחש אם המשותפת, כסיעה השלישית בגודלה בכנסת, תקבל את ראשות ועדת הרווחה. לשיטתם, זו מיד תקצץ מקצבאות משרד הביטחון ותעבירן למשפחות מחבלים. במקום להרגיע מהחרדה הקיימת ממילא בזמן הקורונה, מתעסקים בהלהטת יצרים ובתסריטי אימה.
הפוליטיקאים עצמם נשלחים לבידוד בזה אחר זה, כאילו צריכים דחיפה חזקה יותר כדי להבין שהם חייבים לשנות גישה. מתי הם יכירו בכך שהרטוריקה המשתלחת חייבת להגיע לקִצה? הגיעה זמנה להיכחד יחד עם נגיפי המגיפה.
הזמן עובר ומספר החולים גדל, והם עדיין לא הראו יכולת להתרכך, או חלילה להתפשר. מדי יום הם מראים לנו עד כמה עמוק חלל ההנהגה בישראל. כחול לבן מתקשה אפילו לדבר בקול אחד כמפלגה. אופציית ממשלת המיעוט, שנראתה רדיקלית אך ריאלית בימים כתיקונם, ירדה מהשולחן. ואילו הליכוד רק מגבירה את דורסנותה בעודה מטיפה להתפשר למען אחדות. מבחינתה, אחדות פירושה שכולם יתאימו את עצמם לבלוק היסמנים של ביבי.
אחדות אמיתית לא נוצרת מציוצים ריקים, אלא בין שתי המפלגות הגדולות שמסכמות בחדר סגור על קווי יסוד. היא נוצרת כשמתקיים בכנות משא ומתן לגבי מי ראשון, זאת בעוד שלליכוד משום מה מובן מאליו שזה רק נתניהו, על שלושת כתבי האישום והמשפט, למרות שגנץ הוא זה שמחזיק כרגע את המנדט.
הקריאות האנרכיסטיות של שרי ממשלת המעבר ליולי אדלשטיין להתעלם מהמלצת בג"ץ לכנס תוך יומיים את הכנסת בהתאם לדרישת רוב חברי הכנסת במליאה, היו ההפך ממנהיגות. הגיע הזמן שבליכוד ובבלוק המכונס בעצמו עד לזרא יבינו שהתנהלותם אולי מרצה את מצביעיהם, אבל בקרב יותר ממחצית מהעם היא רק מגבירה את החרדות. איך זה בדיוק מעיד על דאגה לאומה?
"מנהיגות" אחת מנצלת את המשבר ואת הפריים טיים כדי להעמיד פנים שהיא מרגיעה את הציבור. "מנהיגות" שנייה מתיימרת למהלכים שוברי שוויון בלי שהיא מצליחה לתקשר בבהירות את מה שהיא רוצה. לכן האופציה המנהיגותית היחידה היא זו שהוצעה על ידי העיתונאי אמנון אברמוביץ'. היא אומנם מתאימה לילדים בגנון, אבל זה המצב שאליו הגענו.
דווקא מתוך עמדת הכוח שתשיג כחול לבן כשתמנה יו"ר כנסת ותשיג רוב בוועדות, יכול להיווצר איזון. אם גנץ ישכיל לעצור את הטירוף כשאף צד אינו שולט בשני, הוא יוכיח מנהיגות שאינה רק מילים ריקות על ישראל לפני הכל. כחול לבן תוכל לתמוך מבחוץ בממשלת המיעוט של הבלוק, שתהווה ממשלת חירום עד לסיום משבר הקורונה והשלכותיו, ולוודא שכספי תקציב החירום לא זולגים לסקטורים, אלא מגיעים לייעודם.
אחרי שבפוליטיקה ייזכרו מהי סולידריות ונעבור את משבר הקורונה, שיחזרו לקטטותיהם. כרגע, הפוליטיקה רק מעמידה פנים שהיא מגינה עלינו, כשבפועל היא פוגעת בסולידריות ולוחצת לנו על הכפתורים הכי כואבים.