אילו התייחסנו למגיפה כאל "מאמץ מלחמתי", היינו יוצאים נשכרים

כידוע, מלחמה הינה הרסנית לחברה ולכלכלה. אף על פי כן, פעמים רבות ההשקעה במאמץ המלחמתי מעודדת מחקר ופיתוח ויצירה של מקומות עבודה ונותנת דחיפה לכלכלה המקומית אשר לא פעם דווקא צומחת בעקבות מלחמות. כך, למשל, כניסתה של ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה בשנת 1917 הביאה לשינויים גדולים בכלכלה שלה, שהפכה בתוך זמן קצר ל"כלכלת מלחמה". לפני המלחמה, תקציב הממשלה הפדרלית האמריקאית עמד על כ־2.4%, ובשנת 1918 הוא כבר זינק ל־17%. בין השנים 1914 ל־1918, הממשלה הפדרלית הגדילה את מספר המועסקים על ידה ב־3.5 מיליון אנשים, ומספר דומה התווסף לתעשיית הנשק. הדבר הוביל לירידה חדה באבטלה, מ־8% ב־1914 ל־1.5% ב־1918.

מפתיע לגלות שעיקר התוכניות הכלכליות של הממשלה שהתפרסמו עד כה עוסקות בתמיכה פסיבית באזרחים ובעסקים שנפגעו מהמשבר, וזאת במקום לבנות תוכנית כלכלית כוללת אשר תפנה את אותם תקציבים בצורה מושכלת למטרה משולשת - מאבק בקורונה, תמיכה באזרחים ובעסקים שנפגעו מהמשבר וניסיון ליצור בכל זאת צמיחה כלכלית מהמצב שאליו נקלענו.

להלן כמה רעיונות בסיסיים לתוכנית כזו, מתוך מחשבה על כלכלת המלחמה שישראל הייתה מייצרת לעצמה באופן טבעי אילו היינו נקלעים לעימות מזוין. ראשית, השקעה מסיבית ברכש ציוד רלוונטי למאבק בקורונה. שנית, השקעה מיידית בשיפור התשתיות במערך הרפואי. שלישית, הזרמת תקציבים משמעותיים למחקר ופיתוח הקשורים למאבק בקורונה וליום שאחרי. רביעית, גיוס מסיבי של כוח אדם מובטל או בחל"ת ל"מילואים" כדי לבצע מטלות שונות הקשורות למאבק בקורונה, כגון איוש מערכי חקירות אפידמיולוגיות, תגבור מעבדות ובתי חולים, טיפול באוכלוסיות בסיכון גבוה, הדרכה ואכיפת מגבלות, ביצוע סגרים מקומיים וכו'.

לביטוח הלאומי כבר קיימים מנגנונים מובנים של תגמול כוח אדם הנקרא למילואים, ולתגמול כזה יתרונות עצומים בעיניי בהשוואה לתמיכה של דמי אבטלה. כך, בעבור אותן קצבאות (ואולי אף גבוהות יותר), המדינה הייתה מפיקה תועלת מאותו כוח אדם אשר ממילא נתמך על ידה, אותם אנשים היו מרגישים מועילים, ורמת החרדה שלהם הייתה יורדת פלאים. כמו כן, רמת האבטלה המדווחת הפורמלית הייתה יורדת בשיעור ניכר, ולכך הייתה השפעה פסיכולוגית חיובית על המשק.

בנוסף, כמות רבה של "מגויסים" מושכת אחריה מעגלים כלכליים רבים, חלקם כאלה שנפגעו במשבר הנוכחי בצורה החמורה ביותר, כגון ספקים של פתרונות לינה, תחבורה, הזנה, ציוד אישי וכו'. אילו היינו מתייחסים למציאות הנוכחית כאל מצב מלחמתי, כל אחת מההצעות שלעיל הייתה נראית לנו טבעית לגמרי. למשל, השקעה ברכש ציוד למאבק בקורונה הינה כמו השקעה בחידוש המלאים של צה"ל; גיוס מילואים לקורונה הינו כגיוס מילואים לצה"ל וכו'. אם כך, מדוע לא ליישם את אותה צורת חשיבה ופעולה גם במאבק שבו אנו נתונים כעת?