למשלחת העיתונאים מישראל לאיחוד האמירויות הערביות היה לוח זמנים עמוס במהלך פחות מ-24 השעות שבהן שהו באבו דאבי, אך לא כזה שכלל אירועים שניתן היה לצפות להם מראש במהלך הסיקור של המשלחת הממשלתית לשיחות הנורמליזציה.
המארחים שלנו רצו להעביר מסר ספציפי לציבור הישראלי ביחס לסוג השלום עם ישראל שבו מעוניינת הנסיכות מהמפרץ. בעוד שאנחנו בישראל היינו מקובעים מאוד על נושא מטוסי ה-F35 והפעילות המשותפת נגד איראן, באמירויות רצו להעביר מסר של סובלנות וחיבור בין העמים.
זה נרמז כבר כאשר באיחוד האמירויות ובארה"ב הביעו התנגדות לצירוף משלחת ביטחונית לביקור. כשהגענו משדה התעופה למלון, שבו שהו רבים מחברי המשלחת הממשלתית, ניתן לנו פרק זמן של כשעה וחצי להתרעננות לפני הגעת האוטובוס שאמור היה לאסוף אותנו למוזיאון הלובר באבו דאבי. עם זאת, הבכירים הישראלים החלו לעבוד כבר כאשר הגיעו למלון, מה שאומר שגם אנחנו העיתונאים צריכים להתחיל לעבוד.
מהר מאוד למדנו שבאמירויות שיקול דעת הוא שם המשחק. מדינה ללא עיתונות חופשית לא רגילה לחוצפה של העיתונאים הישראלים ולדרישות לשקיפות בכל עת. ואכן, חברינו מהשגרירות האמריקאית הזכירו לנו פעם אחר פעם "להיות נחמדים".
ובכל זאת, כאשר חלק מאיתנו התעקש על דרישותיו, הדוברת של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שיר כהן, שלקחה אף היא חלק בביקור, הובילה אותנו לחדרי הוועידות כדי לראות את השולחנות העגולים של קבוצות העבודה הממשלתיות. יצא לנו לראות רק מספר חדרים לזמן קצר, ולא התאפשר לנו לצלם או לצטט אף אחד - נושא שחזר על עצמו מספר פעמים בביקור. בכל חדר דנו הנוכחים בנושא אחר, כגון בריאות, תעופה, חלל או מדיניות חוץ, וישבו בו קבוצה קטנה של פקידים ישראלים למול עמיתיהם מאיחוד האמירויות. חלק מהדיונים נראו ככאלה המתנהלים ברמה הבסיסית ביותר, דיוני היכרות. לעומת זאת, בנושא הבריאות, שבו היה שיתוף פעולה עוד לפני שהוכרז על הנורמליזציה, הדיונים נראו מעמיקים יותר.
למורת רוחנו התדריך שהובטח לנו על ידי היועץ לביטחון לאומי מאיר בן שבת נדחה ללא הגבלת זמן, משום שהפגישות ארכו יותר זמן מהצפוי. ואז הובלנו אל הלובר אבו-דאבי, שנקרא על שם מוזיאון הלובר המקורי בפריז, ובו אוספים של מתריסר מוזיאונים צרפתיים, כולל מוזיאון ד'אורסי, מרכז פומפידו וגם המוזיאון היהודי.
מדריך הטיולים שלנו אמר שהרעיון שעמד מאחורי הקמת הלובר באבו דאבי היה אוניברסליות, שיש לאנשים ברחבי העולם הרבה מן המשותף. המוזיאון ערוך בצורה כרונולוגית ולא אזורית, ומציג אמנות מרחבי העולם בפרק זמן נתון באופן המראה את הדמיון בסגנונות ובנושאים.
כמובן שאמנות קדם-מודרנית נוטה להיקשר לנושאים דתיים חזקים, ואלה היו נוכחים במוזיאון. לצד האמנות האסלאמית ניצבו גם פסלים של בודהה ושל ישו ומריה.
כמו כן, מצבה של גבר יהודי מצרפת הוצגה לצד מצבות שעליהן טקסט בערבית, ספרי חומש מצרפת ותימן הוצגו לצד טקסטים מוסלמים ונוצרים. הוצג לנו גם דגם של "בית אברהם" המתוכנן ובו מתחם עם מסגד, כנסייה ובית כנסת, שתוכנן להיפתח בשנת 2022. כשנשאלו על האופן שבו מתקבלת אמנות דתית מגוונת זו בחברה מוסלמית שמרנית, שני מדריכי הטיולים נתנו לנו את אותה התשובה: "מוזיאון זה נועד לחנך ולהראות סובלנות כי הוא אינו שנוי במחלוקת".התשובות שלהם היו כל כך דומות שנראה לי כי זה משהו שנאמר להם לומר, ובכל זאת, המוזיאון ומטרתו מדברים בעד עצמם.
ואז הגיעה ארוחת הערב באולם בלובר. נאמרו דברי פתיחה ואז דיברנו עם אנשים שישבו ליד השולחן שלנו. האורחים נבחרו בקפידה ושוב דחקו בנו להיות רגישים בעניין שיקול הדעת. יחד עם זאת, נראה כי המקומיים התלהבו מהקשרים החדשים כמונו. פקיד אחד אמר שאסור לנו להשוות שלום עם איחוד האמירויות הערביות לזה עם ירדן או מצרים, כי זה הולך להיות שלום עם האנשים שבאמת רוצים להכיר אותנו, ולמצוא תועלת בכך שהדור הצעיר שלהם ייקשר איתנו.