אומנם הבחירות באמריקה רק בעוד 56 ימים - אבל ישראל צריכה כבר עכשיו לבחון מה צפוי אחריהן, בין שיהיה זה ממשל טראמפ ובין ממשל ביידן. מערכת הבחירות עלתה בינתיים מדרגה, כשאירועים קיצוניים ודרמטיים – הקורונה עבור הדמוקרטים והמהומות ברחובות בשביל הרפובליקנים – קובעים את קווי התעמולה. כרגע הפער בסקרים לטובת ביידן עדיין עומד על כ־7%, אך פער זה עלול להתאייד אם יימשכו האלימות, הביזה וההרס - וייתכן שהאירועים הקשים בקנושה יסיטו את הבחירות לטובת טראמפ שהצליח לגרור את ביידן לוויכוח על האלימות.
רק חלק קטן יחסית בתעמולת הבחירות של שני הצדדים הוקדש לענייני חוץ – ראשית, מפני שזה לא מעניין את רוב האמריקאים, אך גם מפני שבעוד שאצל הדמוקרטים חילוקי הדעות בין השמאל “הפרוגרסיבי” למרכז המסורתי עלולים להפוך את הנושא לשדה מוקשים, טראמפ מסתפק בהצגת מעשיו לטובת ישראל לבייס האוונגליסטי שלו.
כשדנים ב”אחרי הבחירות”, כלומר, במדיניות האפשרית של הממשל הבא, גם של טראמפ, אך בעיקר של ביידן, לא כל מה שהיה הוא מה שיהיה. מצע המפלגה הדמוקרטית אוהד כללית לישראל, אך כידוע, הקשר בין מצעים למדיניות מעשית הוא לפעמים מקרי בהחלט. ביידן בירך על הסכם השלום בין ישראל לאמירויות ויש להניח שגם יתמוך בהמשך התרחבות הקשרים בין ישראל לעולם הערבי והמוסלמי – אך בעייתית יותר עלולה להיות התייחסותו לחלקים ביוזמת טראמפ שדנים בנושאים כגון ירושלים ועתידם המדיני של הפלסטינים. הרבה מבחינה זאת תלוי באנשים שסביב ביידן ומבחינה זאת המינויים המסתמנים אינם רעים מבחינת ישראל. עם זאת, עלולים להופיע “ג’וקרים” פחות חיוביים, ובפרט אם השמאל האנטי־ישראלי (בחלקו האנטישמי) שייצוגו בקונגרס עומד לגדול, ידרוש ייצוג גם במערכות החוץ. במיוחד מדאיגה עמדת הדמוקרטים בנושא האיראני, שעלולה להתבטא בחזרה להסכם הגרעין ובקו פייסני כלפיה גם בנושאים אחרים.
בארצות הברית קיימת מסורת מסוימת של המשכיות במדיניות החוץ, לפעמים מחייבת יותר, ולפעמים פחות. אך מעבר לשאלת ההמשכיות, ישראל צריכה להיות ערה לכמה סעיפים ספציפיים ששני החשובים שבהם הם המשך ההסכמה הנשיאותית בנושא הגרעין והמשך הסיוע הביטחוני. הסיוע הזה הוגדל והועמד על 38 מיליארד דולר אך בתנאים פחות טובים, שיש להשתדל לתקנם. זה, כמובן, אינו הנושא הביטחוני היחידי בין ארצות הברית לישראל – נוספים עליו שורה שלמה של הסכמים והבנות אחרים שמתקיימים מדי יום ביומו, לא תמיד לאור הזרקורים.
בהקשר הביטחוני יש להזכיר גם את ההתחייבות החוקית של ארצות הברית לשמירת היתרון הביטחוני האיכותי של ישראל במזרח התיכון, עניין שהפך לאחרונה לוויכוח פוליטי יותר מאשר ענייני, אך שעליו ישראל חייבת לעמוד בכל תוקף. יש גם סדרה של הבנות והסכמות בנושאים מדיניים שונים, חלקם רלוונטיים יותר, חלקם רלוונטיים פחות – ושכפי שלמדנו, על אף התועלת ההצהרתית שבהן, לא תמיד כובדו על ידי ממשלים חדשים. כך, למשל, התחייבות הנשיא ג’ורג’ וו. בוש משנת 2004 לגבי גושי היישובים הגדולים ביהודה ושומרון שהופרה על ידי ממשל אובמה.
לעומת זאת, המכתב שיצחק רבין קיבל ב־1975 מהנשיא ג’רלד פורד שקבע ש”משקל גדול להסכם שלום עם סוריה חייב יהיה לכלול הישארות ישראל על רמת הגולן” אושר גם על ידי הממשלים הבאים – אך בפועל חשיבותו הושמה לאל על ידי רבין עצמו ב”פיקדון” שצפה נסיגה מוחלטת מהגולן במסגרת הסכם שלום עם סוריה (“פיקדון” שבוטל על ידי בנימין נתניהו), ושערכו ממילא התמעט לאור החלת הריבונות הישראלית על הגולן בהסכמת ממשל טראמפ. אפשר רק לחשוב מה היה מצבנו כיום לו חתמנו על ההסכם עם סוריה – היינו מוצאים את איראן בחוף הכנרת.
לקראת “ועידת מדריד” ישראל גם חילצה מממשל בוש (האב) מסמך הבנות (MOA) שאמר שארצות הברית תתנגד להקמת מדינה פלסטינית עצמאית, אך גם ערכה של התחייבות זאת ממילא התבטל - לא בעטיים של האמריקאים אלא בגלל חתימת הסכם אוסלו. הממשל החדש בוושינגטון יכונן רק ב־20 בינואר 2021, אבל הצעדים לגיבוש מדיניותו יתחילו כבר למחרת הבחירות – ובין שיהיה זה ממשל טראמפ או ממשל ביידן, יש להניח שראש הממשלה נתניהו פועל ויפעל כדי שתשומות ישראליות בנושאים החשובים לביטחונה ולקידום יעדיה המדיניים של ישראל לא ייעדרו ממנה.