נשיא המדינה ראובן ריבלין שב והתנצל על כך שהפר את ההוראות בליל הסדר. ערב הסגר השני הוא עמס על כתפיו את מחדלי הממשלה והודה בשפה פשוטה: “לא עשינו מספיק כהנהגה כדי להיות ראויים לתשומת לבכם. סמכתם עלינו ואנחנו אכזבנו”. על כל אלה נשיא המדינה ביקש סליחה אישית וסליחה “ברמה הלאומית”. זה היה מעט מדי, מאוחר מדי, ובעיקר מיותר. ריבלין מכיר היטב את מקבלי ההחלטות, ולכן טעה פעמיים: גם ביקש מאזרחי ישראל סליחה בשם הממשלה שאינה מודה בכישלונה, וגם המעיט בגודל מחדליה. מוטב שהיה מתנצל פחות ומנצל את מעמדו כדי לעשות יותר. הנשיא היה יכול לזמן את הרבנים הראשיים ולבקש מהם להתגייס למאבק בקורונה ולהוציא פסק הלכה שיאסור על התקהלות בבתי הכנסת למען בריאותם של המתפללים. הוא היה יכול לקרוא לסדר את ראשי המפגינים בבקשה שיקפידו על כללי הריחוק החברתי, ובעיקר היה צריך לשמש מבוגר אחראי בשדה הפוליטי המסוכסך.
נאום הנשיא ארך יותר מתשע דקות. הוא נישא בטון השמור לילדי כיתה א’ ביום הראשון של שנת הלימודים, ולא לציבור מתוסכל, מותש ומיואש. מדינת ישראל הידרדרה למשבר בריאותי וכלכלי שלא ידענו כמותו, ונראה שלאיש אין מושג איך נצא ממנו ומתי.
ריבלין התחנן לממשלת ישראל, ראשיה, שריה ויועציה (בסגנון הלקוח מהתפילה לשלום המדינה שבה נאמר "וְתַקְּנֵם בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ.”): “אמונו של העם הזה יקר מפז. עלינו לעשות הכל כדי להשיב את הביטחון האישי, הרפואי והכלכלי לאזרחי ישראל. זו הזדמנות שנייה ואנחנו חייבים לנצח, שמא חלילה לא תהיה לנו הזדמנות שלישית”. גם בכך טועה הנשיא. ראש הממשלה קיבל הזדמנות בשלוש מערכות בחירות. אי־הספיקה של בתי החולים היא תוצאה של מדיניות והזנחה ארוכות שנים. ממשלת ישראל לא גרמה למגיפה, אבל מעשיה ומחדליה הובילו לקריסת מערכות כללית ולאובדן האמון הציבורי. זה קרה במשמרת הארוכה של נתניהו, ולכן הוא נושא באחריות.
ריבלין ביקש לפרוט על הסנטימנט הישראלי והפציר “לחדול מההאשמות השבטיות, כאילו יש כאן מגזר האחראי חלילה להפצת הנגיף... לא ננצח בהטחה הדדית של האשמות ארסיות. רק יחד. נועדנו לחיות יחד, לחלוק את השנים הטובות ואת השנים הקשות, לבנות ולפתח את הארץ”. אבל החזון רחוק מהמציאות. משבר הקורונה חשף את הבלוף הגדול: אין אמת באגדה על הסולידריות החברתית ועל הרוח הישראלית. כל אחד דואג לשטעטל שלו. מי שלוחץ יותר מקבל יותר. אין תהליך קבלת החלטות מסודר. אינטרסים מגזריים, פוליטיים ואישיים מכתיבים את ההחלטות.
בניגוד לנשיא, דווקא נתניהו שהביא אותנו עד הלום, לא מתנצל ולא יתנצל אלא אם תצמח לו תועלת מכך (ראו התנצלותו בפני משפחתו של יעקוב אבו־אלקיעאן). הוא משוכנע שלא קם מנהיג גדול ממנו ולא יקום כמותו. הוא מנצל כל הזדמנות כדי להסביר מדוע עלינו להלל, לקלס ולברך אותו על מזלנו הטוב. אם כבר, מבחינתו, כמו ב”ארץ נהדרת”, על אזרחי ישראל להתנצל על היותם כפויי טובה כלפיו.
נתניהו חטא לפנינו בחוסר שקיפות, בניצול, בשקרים, בהעדפת אינטרסים אישיים, בשיסוי, בהסתה, בחוסר שוויון, בריסוק מערכת אכיפת החוק, בפגיעה קשה במערכת החינוך, באפליה, ולכאורה גם בשוחד, במרמה ובהפרת אמונים. על כך אמרו חכמים: “עבירות שבין אדם למקום – יום הכיפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחברו – אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו”.
לא נתרצה. על חטאיו של נתניהו אין מחילה ואין כפרה. עליו לשחרר את מדינת ישראל מעולו ולאפשר לה להשתקם כלכלית וחברתית. יחלפו שנים עד שהחברה הישראלית תתאושש מתקופת שלטונו. זה לא יהיה קל, אבל כמו עונות השנה נעבור את החורף ואחר כך נראה. אולי באביב.