בפני ממשל ביידן המתהווה עומדת שורה של נושאים קריטיים בתחום מדיניות החוץ, אך העניין שמסתמן כמאתגר ושנוי במחלוקת ביותר הוא הסכם הגרעין עם איראן. ההיסטוריה איננה חוזרת על עצמה, אבל כדאי ללמוד ממנה. אדולף היטלר החליט בזמנו על כיבוש פולין ועל חיסולה כמדינה עוד בשלבים המוקדמים של שלטונו, אך בתקופת הביניים שיחק משחק דיפלומטי ואפילו חתם עמה על הסכם אי־התקפה - עד שאחרי הסכם מינכן שבו הופקרה צ'כוסלובקיה על ידי בריטניה וצרפת, שינה את המודוס אופרנדי שלו והציג לפולנים סדרה של תביעות אולטימטיביות. האיראנים חוזרים היום כמעט במדויק על שיטות הרמייה הנאציות ומעמידים את ארצות הברית ואת אירופה בפני מעין אולטימטום: ראשית תבטלו את הסנקציות עלינו ואחר כך נסכים אולי, והדגש הוא על "אולי", לדון בעניינים אחרים.
המזרח התיכון איננו זה שהיה בזמן חתימת הסכם הגרעין ב־2015. שותפות האינטרסים בין ישראל למדינות הערביות הסוניות כלפי האיום האיראני הביאה ליצירת חזית פרגמטית מאוחדת בעלת השלכות רחבות על עתיד האזור. חזית זו מאותתת עכשיו לממשל ביידן, ולא רק במילים, שיהיה עליו להתחשב באינטרסים היסודיים והקיומיים שלה. לישראל נועד תפקיד מרכזי מבחינה זאת: לא רק מפני שיותר מכל מדינה אחרת, השאיפה האיראנית להגמוניה אזורית ותכניותיה הצבאיות והחתרניות מהוות עליה איום קיומי, ולא רק בזכות יתרונותיה הצבאיים, אלא גם בשל הנתיבים שיש לה (ושאותם יש לחזק) למוקדי ההשפעה הפוליטיים והציבוריים באמריקה.
ישראל נתונה בשנים האחרונות במלחמת מנע רב־חזיתית נגד איראן, והצלחותיה בעימות הזה מבוססות על ראייה אסטרטגית נכונה, קשריה ההדוקים עם ממשל טראמפ ודיפלומטיה יצירתית כלפי הגורם החשוב האחר באזור, רוסיה. יש לקוות שתימצא הדרך להבנות מעשיות מבחינה זאת גם עם ממשל ביידן. ארצות הברית מאז ממשל אובמה חותרת להתנתק בהדרגה ממשקל היתר שהיה לאינטרסים שלה במזרח התיכון, אך כפי שטוענים מומחים רבים, למזרח התיכון תהיה חשיבות אסטרטגית רבה גם בעתיד - הן בתחום האנרגיה והן בגלל האיום על שלום העולם מהשאיפות הגרעיניות של איראן, שלא לדבר על האזור כמבוע לפעילות טרוריסטית עולמית. לכל המטרות האלה ארצות הברית תהיה זקוקה לשיתוף פעולה עם בעלות בריתה הטבעיות באזור. התעלמות מהאיום האיראני עליהן תפגע לא רק בהן, אלא גם במטרותיה של ארצות הברית.
התרעות פיקוד העורף