בפני ממשל ביידן המתהווה עומדת שורה של נושאים קריטיים בתחום מדיניות החוץ, אך העניין שמסתמן כמאתגר ושנוי במחלוקת ביותר הוא הסכם הגרעין עם איראן. ההיסטוריה איננה חוזרת על עצמה, אבל כדאי ללמוד ממנה. אדולף היטלר החליט בזמנו על כיבוש פולין ועל חיסולה כמדינה עוד בשלבים המוקדמים של שלטונו, אך בתקופת הביניים שיחק משחק דיפלומטי ואפילו חתם עמה על הסכם אי־התקפה - עד שאחרי הסכם מינכן שבו הופקרה צ'כוסלובקיה על ידי בריטניה וצרפת, שינה את המודוס אופרנדי שלו והציג לפולנים סדרה של תביעות אולטימטיביות. האיראנים חוזרים היום כמעט במדויק על שיטות הרמייה הנאציות ומעמידים את ארצות הברית ואת אירופה בפני מעין אולטימטום: ראשית תבטלו את הסנקציות עלינו ואחר כך נסכים אולי, והדגש הוא על "אולי", לדון בעניינים אחרים.
ב־1939 בריטניה וצרפת, למודות תרמית מינכן, לא נפלו בפח שגרמניה הנאצית טמנה להן והכריזו עליה מלחמה, אך האם ביידן למד מההיסטוריה או שייפול עכשיו בפח האיראני? בינתיים הוא מתבטא כלפי ההתגרות האיראנית בניסוחים שרק עלולים לעודדם להמשיך. "האקונומיסט" הבריטי כתב בגיליונו האחרון בנימה ביקורתית: "מר ביידן דוחה את הרעיון להציב תנאים לחזרתה של ארצות הברית להסכם הגרעין", ומהראיון עם הפרשן המדיני של "הניו יורק טיימס", תום פרידמן, אנחנו למדים שהנ"ל אכן מתבטא בסגנון שמראה שהלקח של מינכן לא נלמד. לדעתו של פרידמן, על ארצות הברית לחזור ראשית כל להסכם הגרעין הקודם, כפי שטהרן דורשת, לבטל את הסנקציות שטראמפ הטיל, ואחר כך יתקיים משא ומתן "מיידי" כדי להביא לשינויים רצויים בהסכם וכדי לטפל בפעילות החתרנית של איראן במזרח התיכון. לפי העיתון, ביידן אמר: "יש הרבה דיבורים על טילים לטווח רחוק וכל מיני דברים אחרים שפוגעים ביציבות האזור, אך הדרך הטובה ביותר לטפל בכך הוא בתוואי הנושא הגרעיני", דהיינו חידוש ההסכם הקודם במלואו; או כפי שהנשיא האיראני רוחאני ברוב חוצפתו אמר: "צריך רק לקחת נייר ולחתום", ושר החוץ האיראני ג'וואד זריף החרה החזיק אחריו: "לעולם לא ננהל משא ומתן חדש על ההסכם".
פרידמן, לזכותו, מפוכח יותר מהנשיא החדש ואומר: "תהיה זו טעות אם ארצות הברית תוותר על היתרון שיש לה הודות לעיצומי הנפט של טראמפ. צריך לנצל את היתרון הזה גם כדי למנוע אספקת טילים איראניים לשליחיה בלבנון, סוריה, תימן ועיראק, שמאיימים על ישראל ועל אחדות מדינות ערב". הוא מגדיר את כוונותיה של איראן כלפי ישראל "רצחניות". פרידמן מציין שביידן ואנשי צוותו (שאחדים מהם מילאו תפקיד חשוב במשא ומתן על הסכם הגרעין) אומנם מודעים לטיעון הנ"ל, אך מבחינתם אין בו כדי להמעיט בחשיבות שיקום ההסכם המקורי, "וליתר נדאג אחר כך". אומנם איראן איננה גרמניה הנאצית מבחינת יכולותיה הצבאיות, אך לגרמניה לא היה נשק גרעיני, ולאיראן, אם לא תיבלם, יהיה.
המזרח התיכון איננו זה שהיה בזמן חתימת הסכם הגרעין ב־2015. שותפות האינטרסים בין ישראל למדינות הערביות הסוניות כלפי האיום האיראני הביאה ליצירת חזית פרגמטית מאוחדת בעלת השלכות רחבות על עתיד האזור. חזית זו מאותתת עכשיו לממשל ביידן, ולא רק במילים, שיהיה עליו להתחשב באינטרסים היסודיים והקיומיים שלה. לישראל נועד תפקיד מרכזי מבחינה זאת: לא רק מפני שיותר מכל מדינה אחרת, השאיפה האיראנית להגמוניה אזורית ותכניותיה הצבאיות והחתרניות מהוות עליה איום קיומי, ולא רק בזכות יתרונותיה הצבאיים, אלא גם בשל הנתיבים שיש לה (ושאותם יש לחזק) למוקדי ההשפעה הפוליטיים והציבוריים באמריקה.
ישראל נתונה בשנים האחרונות במלחמת מנע רב־חזיתית נגד איראן, והצלחותיה בעימות הזה מבוססות על ראייה אסטרטגית נכונה, קשריה ההדוקים עם ממשל טראמפ ודיפלומטיה יצירתית כלפי הגורם החשוב האחר באזור, רוסיה. יש לקוות שתימצא הדרך להבנות מעשיות מבחינה זאת גם עם ממשל ביידן. ארצות הברית מאז ממשל אובמה חותרת להתנתק בהדרגה ממשקל היתר שהיה לאינטרסים שלה במזרח התיכון, אך כפי שטוענים מומחים רבים, למזרח התיכון תהיה חשיבות אסטרטגית רבה גם בעתיד - הן בתחום האנרגיה והן בגלל האיום על שלום העולם מהשאיפות הגרעיניות של איראן, שלא לדבר על האזור כמבוע לפעילות טרוריסטית עולמית. לכל המטרות האלה ארצות הברית תהיה זקוקה לשיתוף פעולה עם בעלות בריתה הטבעיות באזור. התעלמות מהאיום האיראני עליהן תפגע לא רק בהן, אלא גם במטרותיה של ארצות הברית.