בשנות ה־80 התהדרה רשת מסעדות ההמבורגרים וונדי'ס בסרטון פרסומת שבו נראתה זקנה וחביבה פותחת את הלחמנייה התפוחה ושואלת: "איפה הבשר?". מאז נשמע המשפט בשלל הקשרים פוליטיים וחברתיים. בפרפראזה על השאלה ההיא, לאחרונה נחשפנו לתחקיר "עובדה" שבו תועד שותפו של פרקליטו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, עו"ד אריאל רוט, מנסה לשבש לכאורה את משפטו של ראש הממשלה על ידי הטלת דופי בשופטיו. המטרה, ככל הנראה: לעכב את המשפט ואולי אפילו לפסול אותו, ובעיקר למשוך זמן.
בעקבות התחקיר הזה, חשבתי שהארץ תרעש. ציפיתי שלשכת עורכי הדין, שאמונה על האתיקה של חבריה, תצא בהצהרה המגנה את התנהלותו של רוט, אם אכן קרתה, ואפילו תשעה אותו עד לשימוע כי עורכי הדין הם ״קציני בית המשפט״. כך לפחות אמרה לנו המורה בשיעור אתיקה, ו־20% מבחינת ההסמכה הם שאלות על כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין. אך זה טרם קרה.
אז למי ששואל: איפה הבשר? הבשר הוא הפגיעה במעט האמון שנותר לנו, אזרחי מדינת ישראל, במערכת השלטונית שלנו. שלטון דמוקרטי כידוע בנוי על שלוש צלעות: הרשות המבצעת, הרשות המחוקקת והרשות השופטת. הרשות המבצעת הרי היא הממשלה, שבראשה עומד נאשם בפלילים. כמו כן, כידוע, עד היום ישבו בכלא מספר לא מבוטל של שרים ואפילו ראש ממשלה; הרשות המחוקקת היא הכנסת, שחבריה לוקחים אותנו לבחירות רביעיות בזמן מגיפה עולמית שכולנו חשופים אליה, ותוך השקעה של הון בעוד אין כסף לתגבר את מערכת החינוך, אין כסף להוסיף תקנים של רופאים ואחיות בבתי חולים ואין כסף להילחם באלימות שגוברת בכל המגזרים. איבדנו אמון בממשלה ואיבדנו אמון בכנסת, ואילו הצלע היחידה שנותרה לא מזוהמת היא השלישית – בית המשפט – שביושרתו אני עודני מאמינה.
אבל היו שחיפשו את הבשר בלוס אנג'לס, במפעל הבשר של אורית גרינברג, ״אשת הצללים״, שלמען הגילוי הנאות היא חברתי. היו שתהו אם היא קיבלה כסף עבור חלקה בתחקיר. אך לא הבשר במקררים בלוס אנג'לס הולך להיצלות על האש אלא מדינת ישראל - הבית של כולנו. לא ״ביבי״ או ״רק לא ביבי״ היו הסיבה של אורית להגיד ״כן״ לתחקירנים של ״עובדה״, אלא ניסיונה להגן על המסד השלישי במשולש שעליו עומדת מדינת ישראל.