לילה, חושך, כדור בקנה. שקט ברמה שרק לוחם שנע בלילה בפשיטה מבין מהו. כל סקוץ׳ שנפתח בפאוץ׳, כל התנשפות, קללה חרישית או דרדור אבנים קטן נשמע כצפירת רכבת אדירה. ובבת אחת - השקט הופך למהומת אלוהים. מטחי יריות, פיצוצים אדירים, צעקות, קריאות בקשר, הלמות הלב הפועם בחזה ממאמץ פיזי ומפחד. זעקות הפצועים, דממת המתים - חברים שלך, בשר מבשרך עד לפני שנייה, מוטלים דוממים כשק תפוחי אדמה. המעברים הקיצוניים ביותר שבן אנוש יכול לחוות.
חווית הקרב, ולא משנה אם היא דקות בודדות או ימים ושבועות רבים, מותירה משקעים אדירים בנפשם של לוחמים. אצל כל אחד ברמה אחרת - מהנמוכה ביותר שלא משפיעה על היום יום ועל התפקוד השוטף, ועד לחוסר תפקוד קיצוני. קשוחים יותר או פחות, ראיתי את כולם - הקצין הקשוח והבולט ש"התפרק״ בן רגע תחת אש וסחב שנים רבות צלקות, רגשי אשם ותחושת כישלון, דרך הלוחם העדין ביותר בצוות שפעל כנמר אמיץ ובקור רוח בהתקלות קשה רוויית נפגעים, והחובש, שאחרי מיליון מקלחות חמות, עדיין מריח את הבשר השרוף ושלא מפסיק לשמוע בדמיונו את נשימתו האחרונה, החרחור האחרון של הפצוע. מי שהיה שם יודע: כולנו שרוטים, הלומי קרב.
הכשרת הלוחם והמפקד מתרכזת ביכולות הפיזיות, ברכישת מיומנויות, בקליעה, בכושר, בלמידת תרגולות וטכניקות קרביות. כמה אנו משקיעים להכין את הלוחם והלוחמת הצעירים למעבר החד לתופת הקרב? ספורטאי שעולה לתחרות מלווה על ידי פסיכולוג מומחה לתחום, שיודע להעצים את היכולת שלו ולספוג גם כישלונות. לנפשם הצעירה של מפקדים וחיילים דרוש אימון מנטלי קוגנטיבי. מפקדים צריכים להבין לעומק שזה לא מובן מאליו להיות בגיהנום ולחזור שפויים.
ניתן וצריך לאמן, ניתן וחייבים לטפל מיד אחרי אירוע על ידי שיח ופריקת החוויות, שיתוף, ריפליי, חום אהבה וגיבוי. תהליך זה יתבצע על ידי המפקדים הישירים, מפקדי הגדודים הבוגרים יותר, מפקדי החטיבות והאוגדות בסיוע ייעוץ מקצועי של מומחים בתחום. אך המערכת צריכה לדעת גם לטפל בפרט שלא מצליח להתגבר, שנפרד מהמסגרת, משתחרר מהצבא אבל לעולם לא מהחוויות. קשה לו. בידול, זו מילת המפתח. ל״פצועים השקטים״ צריך טיפול דיפרנציאלי, הרבה חום ואהבה, הבנה, אמפתיה. אפשר וצריך לעזור.
מי שנפצע פיזית ונפשית בקרב, חייב התייחסות אחרת. המערכת תבדוק, תאמת ולא תבצע פופוליזם של התהליך והכרה בשל לחץ ציבורי. אבל כן, חד־משמעית, הם לא כמו כל נפגע אחר במהלך השירות. איציק סעידיאן הצית עצמו (ואני מתפלל בעוז לשלומו ולהחלמתו), אך הצית בכולנו אש גדולה של הבנה. מי שחווה את זוועות הקרב, אנחנו כחברה חייבים לו, למשפחתו וליקיריו. נקודה.
הכותב הוא תא"ל (במיל'), לוחם ומפקד