חייבים להבין שמדובר בימים אחרים. כמי שגדל על הכדורגל הישראלי של אמצע שנות ה־70, תחילת שנות ה־80, הייתה ליגה שמעליה, במרחק שנות אור, הייתה מכבי תל אביב שהתנהלה כספינת חלל השומרת על הגלקסיה. שמות כמו אבי כהן, ירון עוז, בני טבק ופרץ היו אי שם מעבר להרים, יותר קרובים לגן עדן מאשר לאזור המוסכים בבלומפילד.
לכן כשב־1983, במהלך שליחות של הוריי לצרפת, בן כיתה, גיל ראובני, סיפר שאי שם, לא רחוק מפריז, סטאד רן עם פרץ בהרכב עומדת לשחק - זו לא הייתה שאלה אם ניסע, אלא יותר איך ומתי נגיע. לקחנו רכבת, החלפנו אוטובוס, צעדנו ברגל. לא זוכר אפילו דקה מאותו משחק ומי הייתה היריבה, אין לי אפילו תיאור אחד למזכרת, אני רק לא אשכח את הסיום, ליד חדרי ההלבשה. שני נערים ישראלים עומדים ומחכים לכוכב שיצא ואולי יכבד אותם במבטו.
פרץ כנראה לא היה מסוגל להחמיץ את שני ההלמוטים שעמדו עם פה פעור מתדהמה. הוא נעצר עם חיוכו הכובש, שאל מה אנחנו עושים, אם נהנינו, אמר ששמח שבאנו וליטף את ראשנו. חזרנו הביתה עם תחושה שקשה להסיר. זה לא כמו היום ששחקן עולה כל שעה לאינסטגרם ומככב בטיקטוק, זה היה אירוע בלתי ניתן להשגה, כמעט חד־פעמי.
עם השנים נפגשתי לא פעם עם פרץ, וההתרגשות הפכה לשגרה. גובהו התקבל בפיהוק והיעלמותו, כמו שחקני עבר רבים, הייתה מובנת, כי כאלה אנחנו, הזיכרון קצר, החיים נמשכים ואיתם נולדים כוכבים חדשים. פעם זה אייל ברקוביץ’, אחרי זה ערן זהבי, עכשיו תורו של מנור סולומון. פרץ? דור שחקן ממש נהדר.
זו הטרגדיה של לא מעט כדורגלנים שתולים נעליים בסביבות גיל 40 ומגלים שהחיים בחוץ אפורים ולעתים קשים מנשוא. הכסף שהרוויחו לא מספיק, האהבה מסתיימת, ועם העיתונים ששמרו אי אפשר להתכסות בלילות החורף הקרים.
הלוואי שסיפורו של פרץ יעורר את המושכים בחוטים לחשוב על עתידם של אותם ספורטאים, שבעבר גרמו לנו להתרגש ולהזיל דמעה. הם לא אלילים, הם בשר ודם, וגודלם בהחלט טבעי. הם יודעים לכבוש שערים, ומה לעשות, גם להיות חלשים. יהי זכרו ברוך.
התרעות פיקוד העורף