מילה מהלב: בשנתיים האחרונות לא רק שאנחנו צריכים לנהל תהליכים שיקומיים מורכבים עם ילדים הזקוקים לטיפול אינטנסיבי כדי לתת להם סיכוי לחיים טובים, אלא אנחנו נאלצים גם להתמודד עם ציוד מגן, בדיקות חוזרות, בידודים, חיסונים והגרוע מכל - חוסר אמון.
מתחילת המגפה, אחת ההשפעות הקשות ביותר שלה על מערך הסביבה התומכת שבנינו היא התפרקות מארג האמון שבנינו באלי"ן. ממקורות סמכות רפואיים ברורים בנושאי השיקום הפכנו למעבירי הוראות בנושאי מניעת זיהומים והטיפול במצב המשתנה תדיר. מגל לגל, מחיסון לחיסון, ככל שרבו הקולות המתווכחים בציבור על החלטות המדינה, נשחק גם מעמדנו, הרופאים, מול המטופלים שלנו ובני משפחותיהם. מחוויה של הענקה כמקור ידע אבסולוטי, הפכנו בעל כורחנו לעוד קול במקהלה הקולנית והמתווכחת בחיי המשפחות, המנסה להתנהל בתוך חיים עם מגיפה.
בשגרה, נדיר מאד שמשפחה תתווכח איתנו על מידע מדעי ותכנית טיפולים. רוב המשפחות, מכל המגזרים והרקעים, יאמרו לנו "אתם המומחים". יש שיאמרו "אתייעץ עם בני משפחתי" ואחרים "עם הרב" אבל כמעט בכל המקרים יחזרו אלינו ויאמרו – אנחנו סומכים עליכם. אנחנו יודעים שטובת הילד בראש מעיינכם. אצלכם הניסיון המצטבר והידע. לשם כך באנו אליכם. ולפתע, בכל הנוגע להוראות הקורונה, אנחנו מוצאים את עצמנו בשיח שונה לגמרי מול הבאים בשערינו מול אוכלוסיות שאומרות לנו "אבל שמענו ש..." או: "אתם מאמינים בזה ואנחנו לא", כאילו פתאום ידע מדעי הוא נושא לאמונה פנימית או תפיסה רוחנית. קשה מאד לנהל תהליך של טיפול כאשר בתחום אחד יש אמון - ובאחר אין. אם מטופל לא סומך עלי בהמלצתי לחיסון – מדוע שיסמוך על המלצתי לתרופה או לקורס טיפולי שיקומי?
אינני רופאת מחלות זיהומיות ולא קראתי כל מאמר שיצא בנושא המגפה. הידע הרפואי הוא אדיר ואיש לא יכול לדעת את כולו. לשם כך התפתחה המערכת הרפואית שבה יש מומחים לתחומים ספציפיים. יש רופא אורתופד שמתמחה בכפות ידיים ואחר בברכיים. יש רופא לב שמצנתר ואחר מומחה להפרעות קצב. איש לא יכול להיות בעל הידע כולו. אנחנו סומכים אחד על השני ועל המערכת כולה שסך הידע הגדול הזה, בסיוע מחקרים, מאמרים, דיונים, כנסים והסכמות – יתגבשו לכדי מה שקרוי "התנהלות מיטבית". גם המערכת שלנו, הרופאים, היא של אמון. אנחנו לומדים מהמומחים הספציפיים ומשתמשים בידע הזה לטובת המטופלים שלנו.
מגפת הקורונה מעמידה את העולם בפני עובדה לא קלה לעיכול – הידע הרפואי משתנה. כל הזמן. אין עובדות אבסולוטיות אלא יש תהליך מתמיד של התחדשות, לימוד, וצמיחה - של שינוי. אמת אחת שאין בלתה אין ברפואה אף פעם. ומי שמתאכזב מכך שההוראות משתנות ומתעדכנות כל הזמן, שאומר שזו הוכחה ש"אי אפשר לסמוך על הרופאים" לא מבין שזו היא בדיוק הגדולה של הרפואה – אנחנו כל הזמן מנסים להיות יותר טובים מאתמול. המציאות משתנה – ואנחנו רודפים אחריה.
להיות רופאה, ובמיוחד בשיקום ילדים, זה דבר שדורש הרבה צניעות. לא סתם אין הרבה סדרות טלוויזיה על רופאי שיקום. אנחנו לא נציל אף אחד בפעולה הירואית, אנחנו רצים מרתון ולא ספרינט. אבל העבודה שלנו היא זו שתדאג לכך שהמטופלים של מנתחי הלב, רופאי הטיפול הנמרץ, הנוירוכירורגים וחבריהם תיתרגם בסוף לילד שחוזר לבית הספר.
ושותפינו לדרך, המשפחות, אם הם לא יהיו איתנו, גם הילד לא יגיע מספיק רחוק. רק אם נצליח להחזיר את האמון בינינו לבין המטופלים נוכל להמשיך לעשות את מה שאנחנו הכי טובים בו - לחתור כל הזמן לבריאות. שם בחוץ יש משפחות שעוד לא יודעות שיצטרכו אותנו. זה טוב. לא את הכל צריך לדעת מראש. צריך רק לתת אמון במי שמושיט יד לעזור. כשתבואו לכאן - פשוט תסמכו עלינו.
הכותבת היא מנכ"לית בית חולים אלי"ן