1. תוכנית הטלוויזיה הטובה ביותר המשודרת בימים אלה היא "ליגה ג'" בכאן 11. יש בה כל מה שמרגש, מקסים ושובה לב במדינה. לכאורה היא תוכנית דוקו על קבוצות כדורגל בליגה התחתונה, אך היא מלווה אנשים אמיתיים וכנים עם שאיפות, אמוציות וקשיים.

בכל פעם שנראה שהשופטת ספיר בוסקילה המקסימה תצליח להתקדם, היא שוב נכשלת ונופלת. המצלמה של "ליגה ג'" לא עושה הנחות לגיבורים שלה. היא קשה איתם כמו שהם קשים עם עצמם. השחקן שלומי אביסידריס הביא על עצמו את הנפילה המסחררת מעמדת חלוץ בבית"ר ירושלים דרך הסתבכות בעבירת סמים, עד לעבודה בדוכן שווארמה והתחלה של דרך חדשה בהפועל עירוני צפת. אין ולו שמץ של קיטש הנוטף מהמסך.

כשמסתיים פרק, אתה רק רוצה לראות עוד מהטוב הזה. התחושה היא שאתה רואה את החיים עצמם. לעומת זאת, ממש עכשיו מסתיימת עונת ה־VIP של "הישרדות". האחת משאירה טעם של עוד, ומהשנייה כבר לא נשאר טעם. בראשונה הדמויות סוחפות, בשנייה הן כבר בלתי נסבלות.

רשת ידועה ביכולותיה לשים את ידה על פורמטים שעובדים היטב, ולהחריב אותם עד אימה. כל מה שיכול להיות מוצלח, מגיע לבניין רשת כשהעושים במלאכה חובטים בו ללא הרף. אנשי תוכן, הפקה ומנהלים נוטלים נבוטים דמיוניים, מכסחים לכל תוכנית את הצורה, ומעלים אותה לשידור כשהיא נמתחת, מרוטת נוצות, מאוסה ולעתים בלתי שדירה.

2. למשל, התוכנית החדשה של אברי גלעד שהייתה יכולה להיות מעולה. אברי הוא מגיש מצוין, חכם, דעתן ובעיקר מעניין ומסעיר, אך תוכניתו "מדד ישראל" שמשודרת כל יום בשבע בערב, פשוט בלתי אפשרית. מדדים עולים ויורדים כשאברי שואל ללא הרף אותנו, הצופים, מה אנחנו חושבים. מצא את מי לשאול.

הוא חותך בין נושאים בקצב רצחני. אני לא מספיק לגבש אידיאולוגיה לגבי השתלת לב של חזיר באדם, והוא כבר שואל אם צריך להעיף את עמר בר־לב. ואז הוא מתעניין איך אני מרגיש היום. אני דווקא בסדר, אבל תקלה טכנית מונעת מהסקר להופיע על המסך. נעבור לשאלה הבאה.

עמיחי שיקלי באולפן. הוא שואל אותו שאלה ראשונה, שיקלי לא מספיק לענות, וכבר יש דיבייט על שאלת היום. שניים מתווכחים עם שעון עצר. לכל אחד יש דקה. אחר כך עוד חצי דקה להתמודד עם שאלות. זה שבע בערב, לעזאזל, והצופים כבר מותשים ולא מיום העבודה שלהם. העימות מסתיים, והלב שלי, שלמזלי אינו של חזיר, לא עומד בלחץ.

תמוה שדווקא גלעד, שהביא את הפרעות הקשב לקדמת הבמה והיה הראשון שהתנגד לשימוש יתר במסכים - מנחה תוכנית שכולה הפרעת קשב מטורפת שמעודדת את הצופים בבית להתייצב מול המסך הגדול עם לפחות עוד מסך אחד קטן, להוריד אפליקציה ולנדוד עם העיניים בין כל האלמנטים, בזמן צפייה משפחתית בטלוויזיה.

3. נחזור ל"הישרדות", עם העונה הארוכה ביותר בתולדות המדינה של תוכנית טלוויזיה אי־פעם. זה לא נתון שנבדק אמפירית, אבל הוא נכון אמוציונלית. מעניין אם קיים עדיין קהל שמעורב רגשית בנעשה על האי. עונה שאמורה להספיק ל־14 פרקים, כמו בארצות הברית, עם דרמה והדחה בכל פרק, משודרת בארץ עם יותר מ־60 פרקים הנמתחים על פני שעה וחצי במשך חצי שנה.

נדמה שאפילו הדמויות שעל האי כבר אינן יכולות לשאת את הנעשה שם. אקורד הסיום של התוכנית התפאר בברית בנות - כזאת שלא הייתה קודם. לולא המיאוס מהתוכנית, היינו יכולים דווקא ללמוד ממנה שיעור על העצמה נשית, אבל אחרי העונה הזאת כולנו בחולשה פיזית טוטאלית.
ויכול להיות שתם עידן. תם עידן הריאליטי המלוכלך ועמוס האינטריגות והשקרים. ההתפעמות שלנו מהתחמן הראשון בטלוויזיה הישראלית, דן מנו, שלוותה בהערות כמו, "איזה ממזר זה, כל הכבוד לו", פסה מהעולם.

הדמות הבולטת ביותר העונה הייתה כמובן בת דמותו ג'קי אזולאי, שמאגדת בתוכה את כל מה שרע ונקלה בדמויות מתוכניות מהסוגה הזאת. שפה בוטה, איומים, חוסר כבוד לכל מי שהוא לא היא - היו לחם חוקה.

ג'קי הקפידה להישאר בלתי נעימה לכולם במשך עונה שלמה וארוכה. כנראה ש"הישרדות", כמו "האח הגדול", הגיעה לתחנה הסופית. יש צמא לתוכניות עם נשמה, לדמויות עם עומק ולסיפורי חיים חזקים וסוחפים. יותר ספיר בוסקילה, פחות ג'קי אזולאי. 