למרות האזהרות והסיפורים שראינו בתחילת הטורניר מהחוויות הלא נעימות שעברו העיתונאים הישראליים, החלטנו לנסוע לקטאר לעשרה ימים מאהבת הכדורגל. זה המונדיאל השני שאני זוכה להיות בו, במוסקבה הייתי איש תקשורת, הפעם נסעתי כאוהד. לא האמנתי שגם לי זה יקרה, אך הפוליטיקה והשנאה הצליחו להפתיע גם אותי בכמה רגעים בטיול.
כהקדמה אספר שנסעתי עם אבי הנכה. המשחק הראשון שהגענו אליו היה המשחק האחרון של שמינית הגמר, כשפורטוגל פגשה את שווייץ באצטדיון האייקוני בלוסיל. המשחק נערך ביום הראשון של הטיול, כשעוד לא כל כך ידענו מה הולך שם. ללכת עם נכה למשחק כדורגל זו לא חוויה רגילה. יש קושי רב, בעיקר באצטדיונים בסדר גודל של לוסיל. המרחקים אדירים, קילומטרים מהמטרו או תחנת המוניות לאצטדיון. כדרך קבע בכל אירוע ספורט גדול, פיפ"א דואגת שבמתחם יהיו שירותי נגישות. עגלות גולף שיובילו אותך מהמטרו לאבטחה, ואדם עם כיסא גלגלים שיעזור לנכה להגיע ליציע.
כשירדנו מהמונית, עלינו על עגלת גולף כזאת. צילמתי את האצטדיון, שוחחתי עם אבי כשבדרך הנהג, בחור ערבי צעיר שאל אותנו מאיפה אנחנו. מבלי לחשוב יותר מדי על הדברים אמרתי שאני מישראל. מיד כשאמרנו את זה, הנהג עצר את הקולנועית, במרחק קילומטר וחצי מהאבטחה וסירב להמשיך להסיע אותנו.
"אין ישראל, רק פלסטין. אתם מישראל, אני לא יכול להסיע אתכם" אמר לי באנגלית. הייתי המום, אך הגבתי מהר. אמרתי לו שאנחנו לא נכנסים לפוליטיקה, הגענו כדי לראות כדורגל, תשאיר את המלחמה לממשלות. הוא עדיין סירב, התחננתי בפניו שיסיע רק את אבי הנכה, ושזה לא מעשה אנושי לתת לאדם נכה ללכת את המרחק הזה, לא משנה מה הוא חושב. אך הוא עדיין סירב.
ניסיתי לשמור על קור רוח, אך הוא נשאר בשלו. אמרתי לו שידבר עם האחראי שלו, הוא עשה את זה, ובמכשיר הקשר היה אפשר לשמוע את האחראי שלו דורש ממנו להפסיק עם השטויות ולקחת אותנו לנקודת האבטחה, אך הוא בתגובה כיבה את מכשיר הקשר וסירב לקחת אותנו. אבי, שיודע קצת ערבית, פנה אליו בנעימות, אך גם זה לא עזר. שאלתי אותו מה השם שלו, הוא קפץ על הבקשה כמוצא שלל רב ודרש ממני, ממש התחנן אליי לצלם אותו. כנראה רצה להיות עוד כוכב טיקטוק.
לבסוף ירדנו מהקולנועית, ואבי נאלץ ללכת עם קביים את המרחק עד לאבטחה וליציע. הוא היה תשוש כל המשחק ושנינו התבאסנו מהחוויה, בהמשך, מחוסר רצון להיקלע לסיטואציות כאלה, אמרנו לכל מי ששאל שאנחנו מברוקלין. אך לא, זה לא הרגע הקשה ביותר שהיה בקטאר. הסיטואציה שהכתה בנו יותר מכל הייתה בשיחת חולין חביבה בבוקר נעים בדוחא. ישבתי עם אבי במלון, בוקר המשחק של צרפת אנגליה, כשערבי-ישראלי שמע שאנחנו מדברים עברית ופנה אלינו. הוא סיפר לנו שהוא מאום אל פאחם, שהוא הגיע עם חבורה של ערבים-ישראלים מטמרה, ירכא, ואום אל פאחם לטורניר ושהם מחפשים כרטיס למשחק של מרוקו.
השיחה הייתה חביבה, וברוח טובה. כשלפתע חברתו ירדה ללובי. היא הייתה עטופה כולה בדגלי וסממני פלסטין, ונתנה לו מבט של "מה אתה מדבר איתם". הבחור נפרד במהירות, כשלפתע ראינו על זרועו מעין סרט קפטן של FREE PALESTINE, שהיה גם נפוץ מאוד באצטדיונים. כמה דקות לאחר מכן, ראינו את כל החבורה של הערבים מישראל, עטופים כולם בדגלי פלסטין, יוצאים למשחק של מרוקו נגד פורטוגל.
וזה כנראה היה הרגע הקשה מכל. לאחר מכן זה פגש אותנו בעוד הרבה מקרים. הבנו שהכמות הבלתי סבירה של דגלי פלסטין שראינו מכל עבר בקטאר, חלקה הגדול הונף בגאווה ע"י ערבים ישראלים. לאחר מכן ראינו את זה במקרים נוספים עם ערבים ישראלים שיצאו מאצטדיונים והסתכלנו עלינו מוזר שדיברנו עברית, או כאלה שהשתמשו במקלדת עברית בטלפון בזמן הנסיעה במטרו, כשהם עטופים בדגל הפלסטיני.
באותו ערב מרוקו הדיחה את רונאלדו מפורטוגל. בדרך למשחק של צרפת אנגליה, ראינו בטלפון את ההתפרעויות ברחבי אירופה וגם בארץ של ערבים. ליל בדולח ממש בשאנ-אליזה בפריז, במדריד, במזרח ירושלים ובמקומות רבים אחרים. בקטאר לא ראינו זכר לכך. כל תומכי מרוקו כולם התנהגו בסדר מופתי, עשרות אלפים התכנסו במתחמי האוהדים שונים לצפייה משותפת, וחגגו בצורה מתורבתת. כיאה למדינת מלוכה אבסולוטית ששואפת ל-0% פשיעה. במערב לעומת זאת, היכן שהדמוקרטיה פורחת ומתירה הכל, יש כאלה שמנצלים את החופש הזה ובזים לו.
בסה"כ צריך לומר שקטאר מדינה יפהפייה, האצטדיונים שנבנו הם פאר היצירה, וניתן לחוש בכל פינה בהשקעה האדירה שנעשתה לקראת הטורניר הזה. כאילו "הרימו את הניילונים" מעל לוסיל רגע לפני שריקת הפתיחה. והכדורגל, איזה כדורגל. אך בצער רב צריך לומר, זו לא מדינה שישראלים רצויים בה, ואין בי צער על כך שלא נוכל לחזור אליה בעתיד הקרוב. החמאה נוטפת מהראש של ארגון פיפ"א המושחת, שמתהדר בפתיחת כל משחק בסרטונים נגד הפליה, ומצד שני משבח ומטפח מדינה דיקטטורית שאוסרות על דגלי להט"ב וישראל, אך מממנת ארגוני טרור ומשמשת אכסנייה נוחה לראשי ארגון הטרור חמאס.
במונדיאל הבא, אני מתכוון להגיע גם לארה"ב, קנדה ומקסיקו ולהתעטף בדגל ישראל לאורך כל הדרך, עם תפילה קטנה, שנזכה לראות את הנבחרת שלנו שם, ולשיר את התקווה בקול רם באצטדיון.