החברה הישראלית לא תמיד מודעת לחוב הגדול שהיא חבה לרב חיים דרוקמן. מרבית הופעותיו התקשורתיות היו בנושאים פוליטיים שמטבעם שנויים במחלוקת. אולם הרב דרוקמן היה אדם שהקדיש את כל חייו למען מדינת ישראל והעם היהודי בתפוצות. אחת הסוגיות שעליהן מסר את נפשו הייתה הגיור. הוא החליט שהוא מסייע ככל יכולתו למען גיורם של עולי ברית המועצות. העולם החרדי ביקר אותו קשות על הגיורים הרבים שערך, אבל הרב דרוקמן לא התרשם והמשיך במפעלו חרף הביקורות. גם בשנה האחרונה, למרות שלא תמך בממשלת לפיד ובנט, תמך בכל כוחו בקיום חקיקה בנושא הגיור שתאפשר לרבני עיר לגייר.
הרב דרוקמן אהב כל אדם והיה רגיש עד מאוד לצרכיה הביטחוניים של ישראל. הסיפור הבא ימחיש חלק מרגישותו. הימים הם ימי מחנה אנצאר שבו כלואים אלפי מחבלים מלבנון. אחד מתלמידיו, שהיה תלמידי הישיר, שימש כחובש במחנה. הבחור שאל אותי אם יש לטפל במחבלים בשבת מבחינת הלכות חילול שבת. הפניתי את השאלה לרב דרוקמן, שבא באותו היום לברית של אחד מילדיי. ללא היסוס הוא ענה: תגיד לו שיטפל בהם כמו שהוא מטפל בחבריו מהישיבה. הייתי בהלם גדול מהפער בין הדימוי הקיצוני של הרב לאנושיות האינסופית שלו.
הרב דרוקמן הקים מערכת חינוך מפוארת ואינטגרטיבית. באחד הימים הזמין אותי לדיון עם צוות מחנכים בישיבה התיכונית. אחד הרעיונות שהעליתי היה להקפיד קצת יותר על מיון התלמידים וסינונם כדי לשפר את דמותה של הישיבה. הרב דרוקמן נזעק: לא לקבל תלמיד ולא לאפשר לו לגדול ולצמוח רק בגלל דימוי ומיתוג? לא בא בחשבון. בכך תם הדיון. כל המכיר את המערכת הממיינת ומסננת בישיבות האליטיסטיות של היום יודע להעריך עד כמה אמיצה הייתה עמדתו זאת בתחום החינוך.
לא עבר אלא יום אחד מאז נטמן, ואני כבר חש בחסרונו של הקול הצרוד, אבל הנחוש לאהוב כל אדם, לקרב כל יהודי, של הרב חיים מאיר דרוקמן.
הכותב הוא יו"ר ארגון רבני צהר