בילדותי, במגדל העמק של שנות ה־90, הספרייה הציבורית הייתה מקום התכנסות, מקור לידע והעשרה ומקום מפגש חברתי וקהילתי. היום אני מבינה שהרבה מזה היה בזכות מה שהיא - שירות ציבורי נגיש לכל, שמסמל את הזיקה בין המדינה לאזרחיה. לכבוד שבוע הספר העברי, שצוין בימים האחרונים, אני רוצה לכוון זרקור דווקא לאותן ספריות ציבוריות – שמורות טבע נדירות בישראל של שנת 2023. שריד של תפיסת הרווחה של מדינה הרואה בנכסי ציבור ככאלו הצריכים לשרת את כלל האזרחים, ולא משנה מה מיקומם המעמדי.
אבל במקביל, הספריות הציבוריות בישראל נמצאות במלחמה: הן סובלות מתקציב שנשחק עם השנים ועומד על 85 מיליון שקלים בלבד מאז שנת 2007, השנה שבה הרב מיכאל מלכיאור חוקק את חוק הספריות הציבוריות שהבטיח את מעמדן ותקציבן. למרות הגידול באוכלוסייה והתייקרות המחירים, התקציב לא עלה כלל, מה שאומר כי תקציבן עומד בשחיקה ארוכה.
ההוצאה הממשלתית על ספריות ציבוריות בישראל עומדת על 3.9 דולרים לתושב, בעוד בגרמניה היא עומדת על 12.3 דולרים לתושב, ובפינלנד היא עומדת על 66 דולרים לתושב. בדיון מיוחד שכינסתי בנושא בימים האחרונים, בוועדת הצעירים בכנסת, התברר שלא רק שמדובר בתקציב נמוך, אלא כי גם מהתקציב המגוחך הזה הספריות לא נהנות במלואו, והן נאלצות לסבול עיכובים, דחיות ומריחות, שלא מאפשרים להן לפעול כיאות.
אסור לנו לוותר על מקדש הידע הזה, שהוא הבסיס לחברה בריאה ודמוקרטית עם אזרחים ואזרחיות משכילים ופעילים, ולמדינת רווחה ראויה לשמה. אני קוראת למשרד התרבות והספורט להמשיך את השיח החיובי שהתחיל בוועדת הצעירים ולהילחם עבור הספריות הציבוריות, להעביר אליהן באופן מיידי ושקוף את התקציב שמגיע להן, ואף להגדיל אותו, לתת לסופרות ולסופרים שנקראים בהן תגמול ראוי יותר על עבודתם, ולאפשר לספריות לפתח את השירותים החינמיים שהן נותנות לציבור, כמו שמקובל כיום במדינות רבות בעולם. הספריות הציבוריות הן אי של שפיות במציאות כאוטית. חייבים לשמור עליהן.
התרעות פיקוד העורף