מאחורי כל אלה מסתתרות בוודאי כוונות טובות, אך למרבה הצער מתגלות תוצאות הראויות לציון “בלתי מספיק”: הפערים מתרחבים, ההישגים הפורמליים נמוכים, הצפיפות בכיתות מופרזת, הקשר עם ההורים והקהילה לקוי, האלימות חוגגת וקיים פער בין רצון המורים להצליח ובין ההכשרה שקיבלו. בנוסף לכך בולט היעדר שיתוף פעולה של המערכת הבית־ספרית עם מסגרות וסביבות התומכות ומאתגרות למידה ומקדמות תהליכים חינוכיים ולימודיים ושילובם בתהליכי החינוך וההוראה בבית הספר. נוכח העולם הטכנולוגי המשתנה עדיין לא ניכרת מוכנות של המערכת והמורים להדביק את קצב השינויים כדוגמת הופעת הבינה המלאכותית ויישומיה.
המצב העגום והמדאיג הזה נובע מהמציאות הפוליטית שבה מערכת החינוך נאלצת להתמודד, מחוסר היציבות השלטונית ומחילופים תדירים של שרים ומנכ”לים המביאים לחוסר המשכיות, לשינויים מיידיים של סדרי העדיפויות ולרצון בלתי נשלט של כל שר להטביע חותם ולקצור הישגים בתקופת כהונתו הקצרה.
הפתרון האפקטיבי היחיד להבראת החינוך ושיקומו הוא הוצאת משרד החינוך מהמשחק הפוליטי הרווי באינטרסים מפלגתיים ואישיים. במקום שר ימונה “נציב החינוך” עם סמכויות־על. לתפקיד ייבחר על ידי ועדת המינויים העליונה איש חינוך בעל כישורים מקצועיים וניהוליים ממדרגה ראשונה ועתיר ניסיון בהובלת מסגרות ברמה הלאומית. לידו יתמנה ויפעל דירקטוריון (לא בשיטת דודי אמסלם), מעין ועדה ציבורית מקצועית נבחרת של מומחים בעלי רקע של מצוינות והישגים בעבודת מטה, בגישה מערכתית וראייה כוללת.
התרעות פיקוד העורף