החלטת בית המשפט בעייתית משלושה טעמים. ראשית, היא פוגעת בזכות לחופש הדת. תפילת המונים ביום כיפור מתקשה להתכנס בתוך בית כנסת, ומכאן הרצון לקיימה במרחב הפתוח. מניעת תפילה עם מחיצה, כמקובל על פי ההלכה, כמוה כמניעת עצם התפילה מרבים המעוניינים להתפלל ביום הכיפורים. שנית, היא פוגעת בזכות לשוויון.
כיצד ניתן ליישב את הטלת האיסור על תפילת יום כיפור עם מחיצה בכיכר דיזנגוף עם מתן האפשרות למוסלמים להתפלל עם מחיצה בפארק צ'ארלס קלור? שלישית, הקביעה כי הפרדה מגדרית בשעת התפילה היא הדרת נשים יוצרת דה־לגיטימציה של הציבור הדתי והמסורתי הפוקד את בתי הכנסת.
ייאמר מיד, בדרך כלל הצבת מחיצות בין המינים היא פרקטיקה פסולה שאין להכילה. אך הפרדה מגדרית בשעת התפילה היא אחד החריגים ונחשבת לגיטימית. לו הייתה נחשבת מעשה מפלה, מן הראוי היה לאסרה גם בתוך בית הכנסת.
אי אפשר להימלט מן המסקנה כי לא מדובר בקונפליקט משפטי רגיל, אלא בכך שהחברה הישראלית נקלעה למלחמה כוללת של דתיים מול חילונים, יהודים מול דמוקרטים. זו התוצאה של המהפכה המשפטית, שהעירה את כל השדים מרבצם. בשנים עברו התפילות ההמוניות שהיו בכיכר דיזנגוף התקבלו בשוויון נפש. אולם השנה איבדנו את היכולת להחזיק עמדות מורכבות וסובלניות. הקצנה מזינה הקצנה, והמרכז המאוזן יוצא נפסד.
ברקע הדברים עומד החשש כי התפילה ההמונית בדיזנגוף אינה אלא שלב ראשון בתוכנית כוללת להחזרה בתשובה של תל אביב כולה. אף שאין לזלזל בחשש זה, כדאי שנימנע מלנהל את הקונפליקטים הציבוריים שלנו באמצעות טיעוני "מדרון חלקלק", אשר עובדים לשני הכיוונים. הם גורמים לנו להיות מנוהלים על ידי הפחדים העמוקים שלנו מפני הזולת. זו אסטרטגיה גרועה, לא משום שהמדרון אינו כאן, אלא משום שאנו זקוקים לאיחוי השברים החברתיים ולהנמכת הלהבות.
המהפכה המשפטית מאיימת לקרוע אותנו לגזרים. לצד הרצון למנוע את המשכה, עלינו לחשוב גם כיצד נשקם את החברה הישראלית מהריסותיה ונלמד מחדש לחיות יחדיו. אנו זקוקים למנהיגות אחראית, חכמה ומאוזנת, לא למנהיגות "צודקת בכל מחיר", שתתפתה לשפוך עוד דלק על הבעירה שחורכת אותנו.
התרעות פיקוד העורף