אפשר להבין הורים שמפחדים לשלוח את הילד לבית הספר, כי מה אם חס וחלילה יקרה משהו וכי לא נורא אם יפסידו יום אחד או שניים של לימודים. חייבים גם להבין מורים שחוששים להגיע לכיתה ואת אלו שמתקשים ללמד בזום, כי המצב מסביב קשה, וכי גם להם יש ילדים בבית. כבר חודש ימים שמעגל הפחד משתק את כולנו. זה מובן לחלוטין, אבל הילדים שלנו שוב משלמים את המחיר.
מומחים לטראומה חוזרים ואומרים לנו שהשגרה בונה חוסן, שמה שהכי טוב לילדים זה לחזור להיפגש עם חברים, עם המורים ועם הלימודים. יכולת הריפוי הטבעית של הנפש, הם אומרים, היא מאוד חזקה ומתחזקת עוד יותר כשחוזרים לסדר היום הרגיל ולעניינים הרגילים, אבל אנחנו ממאנים להקשיב.
הפחד משותף לכולנו, אבל גם האחריות שלנו לעתיד הילדים. אלו אותם ילדים שטרם התגברו על פערי הקורונה. זה אותו דור שפיתח דיכאון וחרדה, שמתמודד עם קשיים חברתיים ופערים לימודיים. אנחנו חייבים להפנים שהעתיד שלהם נמצא בידיים שלנו, והם כבר מטפסים על הקירות. הם מביטים בנו דבוקים למסכים, וזה לא עושה להם טוב. כבר עבר יותר מחודש, והגיע הזמן להחזיר אותם לבית הספר, באופן מלא ככל האפשר. כולנו בסירה אחת, אבל יש מי שחשוף פחות לאיום ויכול לפתוח יותר.
עבור ילדי הגנים והיסודי, הלמידה בזום לא באמת אפקטיבית, וההורים יהיו חייבים לחזור לעבודה. עיקר הטראומה והפערים הגדולים צפויים אצל תלמידי החטיבה והתיכון, שתמיד מושארים מאחור. טוב עשה משרד החינוך שלא ביטל להם את מבחני הבגרות, אלא רק הודיע שידחה, ימקד ויאפשר הארכת זמן. טוב שיש מצפן משותף שמוביל לסוף השנה ונועד לאפשר למורים, להורים ולתלמידים לחזור למסלול.
אפילו במלונות המפונים מתחילות כבר לקום מסגרות לימוד ארעיות. בהתחלה הגיעו מתנדבים מכל קצוות הארץ, אנשים מופלאים שלא חיכו שיגידו להם, עזבו הכל ופשוט באו ועשו. מאות מדריכים ומטפלים הושיטו את ידם. גם מנהלים, גננות ומורים נתנו כתף והגיעו, מפנסיה ועד שבתון, מהיום החופשי השבועי ועד כי זה מה שצריך עכשיו.
התרעות פיקוד העורף