באוקטובר 1953 פרסם בן־גוריון את מסמך “18 הנקודות” שבו הוגדרה לראשונה תפיסת הביטחון הישראלית. הרתעה הייתה אבן יסוד במסגרת מסמך זה ובכל גרסה של דוקטרינת ביטחון ישראלית מאז ועד היום. 20 שנה מאוחר יותר באה מלחמת יום הכיפורים והוכיחה כי ההרתעה התפוגגה כלא הייתה. 50 שנה לאחר מכן הגיעה מתקפת חמאס והוכיחה שוב כי ההרתעה היא יכולת חמקמקה הדורשת תחזוקה מתמשכת. כעת עלינו להתרכז בבנייתה מחדש כמה שיותר מהר ובשימורה לאורך שנים ארוכות.
הרתעה נוצרת על ידי בניית תודעה אצל האויב בארבעה רכיבים מרכזיים:
מודיעין מדויק על יכולות וכוונות: כדי שהאויב ידע שאין ביכולתו להסתיר מאיתנו דבר. ב־7 באוקטובר ובחודשי המלחמה שבאו בעקבותיו, נוכחנו לגלות שהמודיעין על יכולות חמאס היה חלקי בלבד והמודיעין על כוונותיו היה מוטעה לחלוטין.
יכולות הגנה: כדי לנטוע אצל האויב את ההבנה שהתקפותיו תיבלמנה בלי לגרום נזק ממשי. ה־7 באוקטובר הוכיח כי חומת המגן שפרשנו מחוררת למדי למרות הון עתק שהושקע בה.
מבין ארבעת הרכיבים, זהו כנראה החשוב ביותר, כי הרתעה היא מושג פסיכולוגי הרבה יותר מאשר פיזי. זהו גם תחום שבו יש לנו חולשה מובנית בהיותנו חברה שוחרת שלום ופלורליסטית, שבה מתקיים מגוון דעות. אויבינו מודעים היטב לחולשה זו והיא מהווה שיקול מרכזי בתפיסת המציאות שלהם כפי שבאה לידי ביטוי בנאום “קורי העכביש” המפורסם של נסראללה במאי 2000. השמדת רובע הדאחייה בביירות ב־2006 הדגימה לנסראללה את טעותו ותרמה להרתעתו לאורך שנים. נראה שב־6 באוקטובר גם סנוואר חשב שאין לישראל את הנחישות הנדרשת למלחמה כוללת על כל משמעויותיה ההרסניות ל”בלתי מעורבים” החיים בעזה. הוא גם חשב שנימנע מתקיפה של מתחמי בתי חולים ולכן מיקם שם את מפקדותיו, ובסוף נובמבר הוא שוב טעה לחשוב שלחץ בינלאומי וגינויים של הרג נרחב של אזרחים יעצרו את ישראל מלחדש את הלחימה אחרי עסקת השבויים הראשונה. פעם אחר פעם הוכיחה ישראל כי בשעת משבר היא לא נרתעת מהפעלת כוח מסיבית - לא למטרות נקמה, אלא לצורך יצירת הרתעה לעתיד.
"If you want to shoot, shoot – don’t talk".
התרעות פיקוד העורף