פגרה. מילה שמשום מה שמעתי רק בהקשרי הכנסת, כשבכל שאר עולמות התוכן סביבנו (אולי חוץ מספורט) עדיין משתמשים בחופשה, חופש, הפוגה, או הדממה, כפי שאמרו בחיל האוויר מיום הגיוס שלי ועד היום. אגב, לחיל האוויר שהיה (ועודו) לי כבית יש ז'רגון משלו, שגרם לי לעשות קלירנס לפני שהשתחררתי במקום טופס טיולים, ולהזמין את חבריי לטייסת לשתיית שחרור במקום לפריסה. הסברים בפרטי.
מה בכל זאת נשגב מבינתי? איך לא שומעים יותר קולות מהקואליציה הקוראים לבטל, או לפחות לדחות את פגרת הכנסת הצפויה, נוכח המצב. אני לא בטוחה שרצף האירועים היה שונה בתכלית אם הקואליציה הייתה מורכבת מאנשים אחרים, ועדיין אין אחד בכנסת שחושב שהיא לגיטימית, ראויה, או נחוצה כשיש כל כך הרבה דברים להתמודד איתם. החטופים עדיין בשבי, זמנם אוזל בכל יום שעובר, הלגיטימיות הבינלאומית שלנו יורדת אקספוננציאלית, וממש לא בטוח אם יש תוכניות להמשך.
אבל גם בהלך הרוח הזה, הדחוק בצורה בלתי רגילה, הפגרה בוא תבוא. זאת אומרת שחברי הכנסת לא יהיו פנויים לכל זה במשך חודש וחצי. עד אמצע מאי. ואני שואלת – מה היה קורה לו חברי הקואליציה היו אומרים גם הם שזה לא הזמן? שאחרי החזרת החטופים יהיה הרבה יותר נוח, גם ציבורית, לחדול מכל מלאכה במשך חודש וחצי? מה אם באמת היינו שומעים קולות ברורים, ולא נזקקים להדלפות כאלה ואחרות בנושא שוודאי יגיעו בקרוב?
בקרוב נשב מסובין ונמצא את עצמנו מול שוקת שבורה: אנחנו לא יכולים לראות את עצמנו כאילו יצאנו ממצרים כי הלב עדיין בעזה, וניאלץ לקוות לשנה הבאה בירושלים הבנויה בעירבון מוגבל כי הזמן לא ממש זז. וכשזה מה שירגישו בכל בית בישראל באותו ערב קדוש – במשכן הכנסת לא תהיה קבלת קהל. וגם לא ביום שאחריו. חומר למחשבה.
התרעות פיקוד העורף