בלילה שבין 5 ל-6 באוקטובר 1946, הוקמו ביוזמת הסוכנות היהודית 11 נקודות התיישבות בנגב הצפוני. מטרת המבצע הייתה הכללת אזור הנגב בתוך גבולותיה העתידיים של המדינה, לאור ניסיונות בין-לאומיים לקרוע את הנגב מהמדינה היהודית. בראש המבצע עמד לוי אשכול, יד ימינו של בן-גוריון, שמילא זמנית את תפקיד ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות בארץ.
78 שנים מאוחר יותר, מציע השר לפיתוח הנגב והגליל, יצחק וסרלאוף, יד ימינו של השר בן גביר, לקחת תקציבים מהנגב ולהעבירם ליישובים ביהודה ובשומרון. הכוונה הזאת מסתתרת מאחורי הצעת חוק תמימה להרחיב את גבולות הגזרה של הרשות לפיתוח הנגב, כך שתכלול גם את יישובי דרום יהודה ושומרון, הצעה המונחת כיום על שולחן הכנסת.
מרחק השנים והאישים - מבן-גוריון לבן-גביר - מספר את כל הסיפור של ישראל 2024. המעבר מממלכתיות לסקטוריאליות, מראייה כוללת של צורכי העם לראייה צרה של צורכי מגזר, מסדר עדיפות לאומי כוללני לסדר סקטוריאלי.
להחלטה לגרוע תקציבים מהנגב לטובת יהודה ושומרון עלולות להיות תוצאות הרות אסון ולפגוע בתנופת הפיתוח השברירית של הנגב. אך ההצעה של וסרלאוף פסולה, לטעמי, גם מבחינה מוסרית. בהיותו השר לפיתוח הנגב והגליל תפקידו המרכזי בממשלה הוא לקדם את הנגב והגליל, שבימים אלה ממש תושביו עומדים במלחמה על ביתם. כאשר עשרות אלפי תושבים מהנגב והגליל מפונים מביתם, כאשר הנזקים האישיים, הנפשיים, הכלכליים והביטחוניים הם בממדים שלא ידענו כמותם מאז הקמת מדינת ישראל, וכאשר את המחיר משלמים תושבים הגרים ב-75% משטחה של מדינת ישראל - היה מוטל על השר וסרלאוף לעמול קשות ולעשות לילות כימים למען הנגב והגליל, המשותקים לחלוטין.
במקום לממש את תפקיד ומטרות המשרד, כפי שהוצהר עליהן בעת הקמתו - "להביא את הנגב ואת הגליל לידי צמיחה ושגשוש, תוך ניצול מרחב האפשרויות הקיים בהם, במטרה לפתח את הפריפריה הגאוגרפית ולהציבה בראש סדרי העדיפויות של מדינת ישראל וזאת, מתוך הבנה שעתידה של מדינת ישראל טמון בפיתוח ובחיזוק הנגב והגליל" - הוא עסוק בהעברות תקציביות לטובת יהודה ושומרון.
הנגב סובל עדיין מתשתיות לקויות בתחומי התחבורה, החינוך, הבריאות והרווחה, מאבטלה גבוהה ומשיעורי עוני גבוהים משמעותית מאשר במרכז הארץ. פרויקטים גדולים עודם מעוכבים ובהם - הקמת שדה התעופה הבין-לאומי בנבטים, הקמת בית חולים נוסף, סלילת רכבת מהירה בקו תל אביב- באר שבע ורכבת קלה בבאר שבע עצמה, והקמת מפעל חדש לייצור אמוניה ירוקה באמצעות אנרגיות מתחדשות. זוהי רק רשימה חלקית של פרויקטים גדולים בנגב שמתעכבים. קיימים פרויקטים רבים נוספים שטרם יצאו לפועל מסיבות שונות. עיכובים אלו פוגעים בפיתוח הנגב ובקידום הכלכלה והתעסוקה באזור.
צריך לומר ביושר - לא כל העיכובים מקורם במחסור בתקציבים, אבל לקחת היום כסף מהנגב ולהעביר ליהודה שומרון פירושו של דבר לעוות עוד יותר את הקצאת המשאבים הלאומיים.
ב-20 שנות קיומו תרומת המשרד לפיתוח הנגב והגליל הייתה אפסית. המשרד סובל מבירוקרטיה רבה ומאי יעילות, מה שמקשה עליו לקדם פרויקטים ולנצל את התקציבים בצורה מיטבית. קיימת חפיפה בין סמכויות המשרד לבין סמכויות משרדים אחרים, כמו משרד הפנים ומשרד הכלכלה והתעשייה, מה שגורם לבזבוז זמן ומשאבים. לא פחות חמורה היא העובדה שהמשרד נוטה לכפות את מרותו על הרשויות המקומיות בנגב ובגליל ופוגע בכך באוטונומיה שלהן. הדבר גורם לתחושת חוסר שביעות רצון בקרב ראשי הרשויות המקומיות, שמרגישים שאינם שותפים מלאים בתהליך קבלת ההחלטות.
מעל הכל עומדת העובדה שלמרות קיומו של המשרד לאורך שנים רבות, הפערים הכלכליים והחברתיים בין הנגב והגליל לבין מרכז הארץ נותרו גדולים. המשרד לא הצליח למשוך אוכלוסייה חזקה לאזורים אלה ונכשל בתכנון וביצוע של פרויקטים גדולים. אין ספק שניתן להשיג את מטרות המשרד בצורה יעילה יותר באמצעות חיזוק הרשויות המקומיות בנגב ובגליל והעברת סמכויות ותקציבים ישירות אליהן. גישה זו תאפשר לרשויות המקומיות לפעול בצורה עצמאית ומתאימה יותר לצרכים הייחודיים של כל אזור.
הגיע הזמן אפוא לבטל את המשרד המיותר הזה, מה שגם יביא לחיסכון משמעותי בעלויות, הן מבחינת תקציבים והן מבחינת כוח אדם. ניתן להפנות את המשאבים הללו לטובת פרויקטים אחרים שיובילו לפיתוח הנגב והגליל בצורה יעילה יותר.
במקום שממשלת ישראל תפעיל תוכנית ארוכת טווח, כוללת ורבת-תנופה לצמצום הפערים הללו - כחלק מחזון לאומי מרחיק ראות - היא מנציחה את הפערים ומשלמת מס שפתיים לפריפריה. במקום לראות בחזון בן-גוריון לפיתוח הנגב מפת דרכים לאומית-ציונית, המחייבת תכנון וביצוע ברמות הגבוהות ביותר, הממשלה מגלה רפיון, חולשה וחוסר מעוף.
הצפיפות המסוכנת במרכז הארץ ובגוש דן הייתה צריכה מזמן לגרום לממשלה לפעול במרץ לפיזור האוכלוסייה וליישוב מסיבי של הנגב - החולש על 60% מהשטח בארץ ופתוח להתיישבות רחבה שנהנית מקונצנזוס מלא.
וצריך לחזור ולזעוק בכל רם - ריכוז האוכלוסייה במרכז הארץ הצפוף הוא סכנה קיומית למדינה. הוא גורם לפגיעה באיכות הסביבה, בתשתיות, באיכות החיים ובביטחון. הוא יוצר עומס על מערכת התחבורה, הגורם לפקקים ועומסים, הוא מחמיר את המחסור בשטחים ציבוריים ופתוחים והוא תורם ליוקר המחיה הגבוה, בעיקר בתחום הדיור. לא צריך להיות גאון אסטרטגי כדי להבין שריכוז גבוה של האוכלוסייה מהווה מטרה אטרקטיבית לפיגועים וכי פגיעות בתשתיות עלולות להוביל לשיבושים משמעותיים בחיי היום-יום. מעל הכל, ריכוז האוכלוסייה במרכז גורם להזנחת הפריפריה.
על הממשלה מוטלת החובה, במיוחד בימים אלה של סכנות ביטחוניות חמורות מצפון, לפעול לפיזור האוכלוסייה באופן שוויוני יותר ברחבי הארץ, בדגש על הנגב, תוך פיתוח תשתיות וקידום איכות החיים באזור חשוב זה.
על מורשת כוכבי בצבא אין צורך להכביר מילים בימים אלה שלאחר השבעה באוקטובר - כולנו חשים אותה היטב - אבל מדוע ראשי הרשויות ממשיכים במדיניות הבת יענה שלהם? אז נכון, קשה לנשוך את היד שמאכילה אותך, אבל להיות איש ציבור ומנהיג מחייב תעצומות נפש. לעיתים אין מנוס מלתקוף את הממשלה ולצאת נגדה - גם אם אתה נמנה על המפלגות שמרכיבות אותה. מה גם שמדובר בהמשך של מדיניות רבת שנים של אפליה של הנגב מבחינה תקציבית. עד מתי יירקו עלינו ונאמר שמדובר בגשם? עד מתי?
אז נכון, לתושבי הנגב אין לובי חזק כמו לתושבי המרכז והמנהיגים המקומיים מתקשים להשפיע על סדרי העדיפויות התקציביים. אך כל זה נמצא בתהליך שינוי.
לנגב דרושים אנשי חזון ומעשה, יזמים מנוסים ומנהיגים קהילתיים, שיקדמו פרויקטי ענק, יביאו לכאן תושבים חדשים, יצמיחו עוגני צמיחה כלכליים ויהפכו את האזור החשוב ביותר במדינה לאזור משגשג ופורח. בנגב הולך וצומח דור חדש של מנהיגות ועוד נשמע עליו.
במקום לטפל בנושאים בהם הבטיח לטפל - ביטחון אישי ומשילות - בן גביר עוסק בשתיית תקציבים של אחרים. המסקנה מהתנהגות זו היא ברורה - בן גביר יורק לבאר ממנה הוא שותה. הייתי מצפה שחברי הכנסת אלמוג כהן וצביקה פוגל, אנשי נגב וותיקים, יאבקו וישמיעו את כולם ולא יחרישו.
למרות הכל, אסור לנו, תושבי הנגב, להתייאש. לנגב פוטנציאל כלכלי עצום בתחומים רבים - תעשייה, הייטק, אנרגיה מתחדשת, חקלאות, תיירות - וחבל שאין בממשלה שרים המבינים זאת. גורלו של הנגב ייקבע על ידי תושביו ובידי מנהיגים חדשים שיקומו לנו בדמותו של בן-גוריון.
התרעות פיקוד העורף