כבר חצי שנה שאני מלווה את משפחות החטופים. חצי שנה בדיוק. מאז צהרי יום שבת, ה־7 באוקטובר, כשערכתי את הראיון הראשון שלי במלחמה הארורה הזאת. איריס חיים, אמו של יותם חיים ז"ל, הייתה בצדו השני של הקו. אני הייתי בתל אביב, היא באור הנר ויותם היה בכפר עזה. הדבר האחרון שאמר לה היה "אמא אני נשרף". לימים התברר כי הוא נחטף.
כבר חצי שנה שאני מסתובבת בכל הארץ, פוגשת אותן מדי שבוע. אין ביניהן שום קו משיק אחד למעט הכאב, האהבה ליקרים שלהן, והאהבה למקום הזה. ואולי בגלל זה, אל מול סערת הרשת האחרונה סביב החלוקה החדשה בינינו, "אנשי ה־6 באוקטובר" מול "אנשי ה־8 באוקטובר", אני מגלגלת עיניים. גם זה פופוליזם מטופש בעיניי ואין לכך מקום. לא עכשיו. יש אנשים חיים שיש להציל אותם, והרי כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו.
כבר למעלה משנה שמתנהל כאן מאבק אמיתי על צביון המדינה, ואל לנו לשכוח שבלב כל מאבק שכזה, הצלת נפש אחת היא העיקר. זאת המהות שלנו, זאת הזהות שלנו. יש לומר בהגינות: אין דרך אחת להוביל אותנו לשם. מי במחאה, מי בתפילה משותפת, מי בד' אמותיו בבית. כל משפחה ודרכה ואורחות חייה. עלינו לכבד את כולן ולהילחם עם כולן, בדרכן, למען שובם של החטופים. לכן, גם אם אתם לא מסכימים עם הדרך, הרכינו לרגע ראש בענווה, זכרו את החרדה, זכרו את הרגליים הכושלות, זכרו את המבט בעיניים של אלה ששבו, הוא אחר. כך גם שלנו, אל לנו לאבד את העין הטובה.
אני מרגישה שאני רואה אותם, כמעט מדי יום, את החטופים. זה קורה לי כשאני מתהלכת ברחובות, כל אחד מאיתנו מזכיר לי אחד מהם. הדמיון הפיזי בינינו מחדד את ההבנה שבאותה מידה זו יכולה הייתה להיות אני וזה יכול היה להיות אתה. אולי בגלל זה, בעצרות השונות, כשהקהל זועק "את כולם - עכשיו", אלה הרגעים שבהם אני מתכווצת. במילה "כולם", יש גם אותנו. הם חלק מאיתנו. גם אנחנו, אזרחי המדינה, איבדנו איבר, ואנחנו מבקשים אותו חזרה.
מתפללת לשובם המהיר של כולם וכולן.
התרעות פיקוד העורף