השאלה איננה מי קובע, אם ועדת הרבנים או ועדת השרים, או עניין של ריבוי דעות מול השתקה, אלא משהו יותר בסיסי. אני חרד על הדרך. הדרך לכס הרבנות מלווה בכוחניות ובהיעדר נאמנות הדדית ויחסי אנוש בסיסיים במתרחש מאחורי הקלעים. אבל מתברר שזה לא רק במסע לכס הרבנות אלא גם בקידום "חוק הרבנים". מה שמפריע לי איננו זהות הרבנים אלא הדרך לשם שלבסוף קובעת גם מי יהיו הרבנים. שיטה זאת, נראה שיותר משהיא דואגת לצרכים הרוחניים של האוכלוסייה היהודית הישראלית, היא דואגת לצרכים של הממסד הדתי.
יהדות שמונעת על פי אינטרסים ממסדיים איננה יהדות אלא דת, אבל בעיקר איננה קשובה לצרכיו הרוחניים של הציבור. מספרים שיהודי "דתי" עם כיפה וזקן פונה ליהודי "חילוני" ושואל אותו "יהודי, איפה הזקן שלך?", וה"חילוני" משיב לו, "זקן, איפה היהודי שלך?". אז פרופ' ליבוביץ' צדק? דת ומוסר אינם מתיישבים זה עם זה?
נורמה דתית ואנושית כפי שראיתי בכפר היהודי האתיופי, היא הסוד לאופן ולדרך שנבחר הקס. היא אף פעם לא מבטיחה שייבחר המנהיג הראוי אבל היא תמיד קירבה אותנו באופן משמעותי ליעד זה. הקסים היו הלב של הקהילה. לב זה פעם לאורך אלפי שנים והכריע הכרעות הרות גורל, ולכן ביתא ישראל רואים בכהין אב רוחני ועושים כל מה שהוא אומר. מדוע? כי הקהילה מקבלת אותו ולא הממסד ממנה אותו.
כהין מנטסנוט אלי וונדה אומר שיש שלושה שלבים בתהליך ההסמכה: בשלב הראשון התלמיד מקבל את ההסמכה מרבו האישי; בשלב השני הוא מקבל את ההסמכה מהנזיר היהודי; בשלב השלישי, לאחר שירות הקהילה בכפר למשך שנה, הקהילה מקבלת אותו כמנהיגה הרוחני. כלומר, מי שמסמיכה קס למנהיג רוחני של קהילה היא הקהילה ולא הממסד.
ברגע שהיא מקבלת אותו כמנהיג רוחני, היא מקבלת אותו ללא עוררין והוא בעיניה דומה למלאך צבאות. המודל האתיופי לכהונת הקס הוא חיבור מעורר השתאות בין הנורמה המוסרית לנורמה הדתית ויכול לשמש כמודל ואולי כתחליף ל"חוק הרבנים" ומודל לבחירת הרבנים הראשיים לישראל.
התרעות פיקוד העורף