כמעט שנה ליום המזוויע ביותר בהיסטוריה הישראלית, ועדיין לא למדנו כלום | דעה 

היום לפני שנה עוד התעסקנו בדברים "פעוטים". המהפכה המשפטית, שקרעה אותנו כחברה והפכה כל אחד מאיתנו למומחה מטעם עצמו לענייני עילת הסבירות והסניוריטי (תנסו לומר יותר ממשפט אחד בנושא מבלי להציץ בגוגל, בהצלחה), שתובלה בעסיסיות בליל פיטורי גלנט, הפגנות חוזרות ונשנות, ובצד הדרך, כאילו מבלי משים, התרעות ביטחוניות על כך שהעיסוק שלנו בנושא יכול להביא למלחמה. וואלה. עבר ליד כל מי שאמור היה להיבהל עד עמקי נשמתו. הלאה.

התפילות ביום הכיפורים. תתפלאו, גם זה הצליח להרעיש את עולמנו. אבוי לנו שכל כך עניין אותנו שיש תפילה בהפרדה ושיש תפילה בלי הפרדה, אחרי שכל כך הרבה שנים היו כאלה שבחרו באפשרות הראשונה והיו כאלה שבחרו באפשרות השנייה. אני, באופן אישי, בחרתי לפנטז על עוגיית אוראו של סוף הצום כי לצאת מהבית במהלכו מעולם לא הייתה אופציה.

אז סיימנו את הצום, האוראו לא איחר לבוא, ובחדשות – שוב ריבים בינינו, רק באופן מרענן למדי לא על הרפורמה. שוב מועקה שעולה במעלה הגרון, מבלי לדעת שהמועקה הזו היא כלום לעומת מה שעתיד לבוא.

רגע לפני שאנחנו מציינים שנה לשנה המזוויעה ביותר בהיסטוריה הישראלית אחרי יום כיפור, נדמה שלא למדנו כלום. האזכרות של 11 החודשים כבר בעיצומן, ועוד רגע יגיעו החגים, שיבשרו את הפעם האחרונה בה הרגשנו באמת בטוחים. בלי סייגים. לא משנה היכן אנחנו גרים. עבור חלק מהישראלים, זו הייתה הפעם האחרונה בה ראו את יקיריהם, היו בביתם, או שהו בו כשאינו חרוך, שרוף והרוס.

כפי שחשבתי לאורך כל החודשים הללו מינוס חודשיים ראשונים של הלם ותקווה שנשתנה – עדיין לא למדנו כלום. אחריות היא עדיין לא חזות הכל, 101 חטופים עדיין לא כאן, לאף אחד אין מושג מה קורה בצפון, וחברי הממשלה ניצבים כולם באותו המקום. כמו לפני שנה.

יום כיפור הוא הזדמנות לחשבון נפש, כתבתי על זה בשנה שעברה וכנראה גם אכתוב. לא משנה היכן אנחנו על הקשת הדתית. אבל כמדינה, כעם שחטף מהלומה בלתי נסבלת לבטן הרכה ביותר בעוד ידינו קשורות מאחורי הגב, אנחנו באותו המקום. חוץ מכל כך הרבה אנשים יקרים שאיבדנו במתקפת המרצחים. קיוויתי שעד כה יהיה משהו שיעיד שאפשר לפחות לאסוף את השברים בשקית ניילון ולהשאיר אותם איתנו כי זו חובתנו.

לצערי זו לא התשובה, ותכפילו בזה שהרפורמה שוב חזרה, ולצדה רצף אירועים משונים בעוד כמה משרדי ממשלה שנדמה שאינם נמצאים תחת פיקוח. מדינת ישראל היא העתיד של כולנו, אבל עלינו לדרוש לעצמנו עתיד אחר. עתיד שמאפשר לזכור את האבדות הרבות, להיות שם בשביל כל אזרח ישראלי, ולהבטיח לו ששנה שכמו שחווינו לא תהיה כאן עוד לעולם. מקווה שאנחנו בדרך לשם, גם אם לא מרגישים. כרגע? ממש לא מרגישים.