אני לא מאמין למילה של האויבים שלנו, וממילא לא מאוד מאמין בהסדרה שנחתמה. במזרח התיכון הסכמים מופרים בקצב שבו כדורי פלאפל נאכלים.
אבל שקט אינו שינוי אסטרטגי מהיסוד, הוא לא משנה מאזן. כל זמן שלארגון ג׳יהאדיסטי פנאטי יש לגיטימציה לשקם את עצמו ולפעול מתוך מדינה ריבונית, אנחנו תחת איום תמידי. ולכן כעת, כשההסדרה היא עובדה מוגמרת, נשאלת השאלה אם אנחנו מאמינים לעצמנו.
בפועל, זה אומר על הזירה הצפונית כמה דברים: אנחנו צריכים לאכוף את ההסדר, בלי שום תירוצים. כל התקרבות לגדר – ירי על מנת להרוג. כל פעולה שנראית כפעולה עוינת, תגובה מיידית. חימוש אזרחי, ניוד נשק, תצפית ועוד - אפס סבלנות. ככל שנגדע את האיום כשהוא קטן, כך הסיכוי למרחב דרום־לבנון נקי מחיזבאללה יגדל.
מתחייב פיקוח מודיעיני ודיפלומטי הדוק על הבנייה המחודשת של הכפרים בדרום לבנון. מי שישלוט באמצעי השיקום, ידו תהיה על העליונה במערכה. קיים צורך מתמיד בהמשך המלחמה בעומק: מודיעינית, מבצעית, דיפלומטית ותודעתית – בלבנון, בסוריה וגם באיראן.
המטרה לשנים הקרובות היא להביא את מדינת לבנון לבקש הסכם נורמליזציה עם ישראל. זה יקרה כשחיזבאללה ואיראן יוחלשו עד ייעלמו מהמרחב הציבורי הלבנוני. וזה יקרה לא ביום ולא בשבוע. אבל בכמה שנים של אמונה עצמית ופעולה נחושה, השלום והביטחון בוא יבואו לגבול הצפון.
התרעות פיקוד העורף