הרי אף אחד מאיתנו לא היה עומד בזה. אי אפשר לצפות שלא נשים לב לזמן שחלף, ושכבר לא ניתן להמשיך לקוות, ללחוץ, להתנות, לכעוס על החוצפה של חמאס במשא ומתן, או להמשיך להתנהל כפי שהתנהלנו. אי אפשר יותר להשאיר אותם שם.
הרטוריקה המיליטנטית של חלק מהימין גרסה לאורך הדרך שצריך לכתוש, לשטח, לחסל, להגלות, להכניע, להכריע, ועוד מילים שגילינו שמאחוריהן יש מציאות קצת יותר מורכבת. גם משחק הריצוי של הפלגים הקיצוניים בקואליציה, שמאפשר להם את פנטזיית ההתיישבות המחודשת בעזה, חייב להיגמר.
החזרת החטופים כולם, בין שאזרחים ובין שחיילים, בין שנשים ובין שגברים, יושבת על הערכים הכי בסיסיים של כולנו כיהודים. לא מדובר רק במצוות פדיון שבויים, אלא על כל התרבות שלנו. על חברות וערבות הדדית. על כך שלא משאירים פצועים בשטח. על הערך היהודי הבסיסי ביותר - כל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם ומלואו. אנחנו מצווים להציל, גם כשהמחיר הוא בלתי הגיוני.
אפשר להבין את הפחד שאסירים משוחררים בעסקה יהפכו למפלצות העתיד שיאנסו וירצחו, ואפשר גם להתחלחל מהאפשרות שחמאס יישאר גורם מרכזי בעזה אם צה״ל ייסוג מהרצועה. אבל אי אפשר לתת לפחדים האלה לגבור על מי שאנחנו כחברה, ועל הערכים שבגללם כולנו נמצאים כאן.
חייבים להגיע לעסקת חטופים מהירה ולסגור את המלחמה בעזה, ולא רק בגלל ש״טראמפ אמר״. כולנו מפוכחים אחרי ה־7 באוקטובר, ולא נתמכר יותר לשקט. חמאס ייתן לנו סיבות לחזור לעזה, ופעילות עתידית של צה״ל שתמנע את התעצמותו המחודשת - צריכה להיות חלק מפוכח מכל הסכם. אבל יותר מהכל - המחיר המופקע נקבע כבר ב־7 באוקטובר. מהרגע הראשון היה ברור שהפשלה הזאת תעלה לנו ביוקר. זמן התשלום הגיע, ואי אפשר להתחמק יותר.
424 יום אחרי ה־7 באוקטובר, ברור לכולם שחמאס הוא הגורם האכזרי, המפלצתי והברברי בסיפור הזה. דווקא משום כך, אנחנו נדרשים לפצות על מפלצתיותו, בכך שנגלה כלפי אזרחינו הרבה יותר אנושיות. לא רק בגלל שאנחנו בני אדם, אלא כי זאת מהות היהדות.
התרעות פיקוד העורף