המשבר בהישגי התלמידים במתמטיקה ובמדעים, כפי שהוא מתבטא בתוצאות המבחן העולמי, הוא סימפטום לקשיים של כלל מערכת החינוך. בסופו של דבר, כישלון התלמידים הוא אף פעם לא כישלון פדגוגי בלבד. צריך לבחון מה קורה במערכת שהביא לכשלים.
במציאות הישראלית, של אי־יציבות פוליטית ושל ממשלות באות והולכות, כל שר שמגיע למשרד החינוך מבקש להשאיר את חותמו ומנהיג רפורמות דרמטיות שמתיימרות להביא בשורה למערכת החינוך. מצב זה מציף את השדה החינוכי בתוכניות המונחתות על השטח, והן אינן יכולות להיות מיושמות בצורה משמעותית ובדרך מקצועית לאורך זמן.
כך למשל, נוצרה הרפורמה "5 פי 2", שהביאה למערכת החינוך בשורה ששמה את לימודי המדעים והמתמטיקה במרכז הבמה, כמצפן מרכזי שלפיו מתכווננת המערכת כולה. אבל כעבור כמה שנים מוצב למערכת מצפן אחר, והיא מוטה לעברו. מאחר שהרפורמה "5 פי 2", ממש כמו הרפורמות האחרות, לא הצליחה להכות שורשים עמוקים הן במנגנונים המערכתיים והן בקרב ההון האנושי המוביל את תהליכי הלמידה, השינויים שהביאה איתה נשחקו ונעלמו.
שנית, כל רפורמה, כדי שתהיה לה קיימות, חייבת להיות מחוברת לשטח וחייבת לסמן מראש את המורים והמנהלים כמנהיגים החינוכיים שמובילים אותה. כל זמן שרפורמות מונחתות על השדה החינוכי כמהלך שמגיע מלמעלה, והצוותים החינוכיים חשים רק כצינור שהמערכת משתמשת בו כדי להגיע להישגים, לא ניתן יהיה להוביל שינוי משמעותי וארוך טווח.
כדי שהצוותים החינוכיים ימשיכו את המהלך גם בחלוף הקדנציה של שר זה או אחר, הם חייבים להיות מחוברים לרעיון ולחשיבותו, ולהיות חלק מתכנון היישום שלו ומתהליכי ההערכה שבודקים את הצלחתו.
בשנים כל כך קשות ומורכבות בישראל, הצוותים החינוכיים מתחננים למעט שגרה ויציבות, אם לא במציאות החיצונית לבתי הספר, לפחות בתהליכים הלימודיים המתקיימים בבתי הספר. לכן, כדי לקדם את מערכת החינוך צריך לתת את הפלטפורמה לצוותים החינוכיים, לסמן את הכיוונים החשובים ביותר לקידום המערכת כיום ולחבר אותם לתכנון התהליכים ולבנייתם.
התרעות פיקוד העורף