בזירה הפוליטית הישראלית מפלגת הליכוד הפכה למכונה משומנת היטב, כזו שיודעת בדיוק איך להניע את גלגליה לטובת המטרה האחת – חיזוק מעמדו של בנימין נתניהו. במכונה זו אין מקום לרעשי רקע או לגלגלי שיניים שמחליטים לסטות מהמסלול. הכל עובד בתיאום מושלם, עם דף מסרים חד, והקבוצה כולה נרתמת כדי להבטיח שהכדור תמיד יגיע לידי המנהיג הבלתי מעורער, "המייקל ג'ורדן" של הליכוד.
אבל בואו נניח רגע את התשבחות בצד. האם במכונה הזו יש מקום לחשיבה עצמאית? נראה שלא. תחשבו על זה: מתי בפעם האחרונה שמעתם חבר כנסת מהליכוד מעז להעלות סימני שאלה על הדרך שמכתיב נתניהו? נדמה שכל ניסיון לאתגר את המנהיג מוביל לאותו גורל – הספסל האחורי של המפלגה. ומי שנדחק לשם, מהר מאוד מבין שממעמקי הצללים אי אפשר להשפיע. חשוך שם, קר ובודד.
מנגד, במחנה השינוי הסיפור שונה לגמרי. שם, במקום מכונה משומנת, אנחנו מקבלים אוסף של שחקנים סוליסטים. זירת משחק כאוטית שבה כל אחד בטוח שהוא הכוכב שיציל את המולדת. יאיר לפיד מכדרר בכיוון אחד, בני גנץ מנסה להוביל בכיוון אחר, אביגדור ליברמן מחליט לזרוק פתאום לסל, ולפתע גם יאיר גולן מופיע על הפרקט וצועק "תנו לי את הכדור!". הבעיה? כשכולם רצים אחרי כדור אחד בלי אסטרטגיה משותפת - ומה שמקבלים זה בלגן, ולא קבוצה מנצחת.
אם השאיפה היא להוביל שינוי במדינה, קודם כל צריך לשלוט במגרש. והדרך לשלטון מתחילה באיחוד הכוחות והמטרות.
התרעות פיקוד העורף