ניסיון העבר מלמד שרק מעקב אינטנסיבי בצפון מסוגל למנוע מלחמה עתידית

כל מלחמה, כדרכן של מלחמות, מסתיימת בהסכם. לחתום על הסכם זה דבר אחד, לכבדו זה דבר אחר. הסכם הפסקת האש שיצא לפועל בין ישראל לממשלת לבנון אמור להביא לרגיעה ולהחזיר את הביטחון לתושבי הצפון, אבל לא כך הם פני הדברים.

החלטה 1559, שהתקבלה ב־2004 בידי מועצת הביטחון של האו"ם, הכירה בריבונות הלבנונית על אדמותיה, חתרה לחיזוק לבנון, ביקשה לסיים את הנוכחות הסורית במדינה, וקבעה שיש לפרק את המיליציות החמושות – לרבות ובעיקר את חיזבאללה. במבחן התוצאה, חלקים רבים מהחלטה זו מעולם לא יושמו. גם סוריה לא ראתה את ההחלטה הנ"ל כמחייבת אותה.

מלחמת לבנון השנייה ב־2006 הסתיימה בהחלטה 1701, שאושרה אף היא בידי מועצת הביטחון של האו"ם. ההחלטה קבעה פריסת כוח יוניפי"ל חמוש בהיקף של 15 אלף חיילים, פריסת כוחות צבאיים לבנוניים בדרום המדינה ואיסור על ארגון חיזבאללה לפעול בדרום לבנון. סעיף 12 להחלטה מתיר באופן מובהק ליוניפי"ל להתערב צבאית כדי שדרום לבנון לא יחזור לשמש כשטח עוין. נשק וציוד צבאי היו אמורים להיכנס רק באישור ממשלת לבנון, וכמובן שכל כלי הנשק של חיזבאללה היו צריכים להיות מוחרמים.

יוניפי"ל לא באמת הפגין דומיננטיות בדרום לבנון, לא ביצע שום אכיפה – והנשק האיראני זרם וסופק ללא כל התערבות. גם צבא לבנון לא היה מסוגל למשול ולהביא לריבונות בדרום לבנון. כל העולם יודע שהצבא הלבנוני לא נכח פיזית באזור הגבול, ולכן לא הייתה לו שום השפעה.

שלא נשלה את עצמנו - הסכם הפסקת האש אשר נחתם לפני כשבוע וחצי בין ישראל ללבנון רחוק מלהיות הסכם שלום. איראן תוסיף לפעול בכל צינור סמוי במטרה להמשיך לשלוט בסוריה ובלבנון, ולהשתמש בגבול הצפוני של ישראל באמצעות הקבלנים שלה – חיזבאללה ומשטרו של אסד (אם וכאשר יצליח לגבור על המורדים בצפון המדינה) - לצורך ערעור היציבות.

הפרות הסכם הפסקת האש מצד חיזבאללה מעידות כאלף עדים על כך שאיראן וגרורותיה ימשיכו להמציא את העילה הבאה לעימות הבא. העימות הנוכחי היה בסימן תמיכה בחמאס, ולעימות הבא יהיה תירוץ אחר. אולי סביב הר דב (חוות שבעא).