ראש הממשלה ומקורביו טרם הפנימו את העובדה שמהרגע שבו הסכים נתניהו להסרת חסינותו, דינו כדין כל אזרח אחר. אומנם, המטלות שלו מרובות ובעלות השפעה ישירה על מצבה הביטחוני של מדינת ישראל, אך עובדה זו הייתה צריכה להיות מובאת בחשבון על ידו טרם הסרת החסינות, ובוודאי על ידי שופטי העליון בבג”ץ 0:11 המפורסם. נראה שלא נתניהו ולא שופטי העליון הביאו זאת בחשבון, וטעו בענק. מתברר, גם על פי עמדת פרקליטי נתניהו ומקורביו, שאין ביכולתו של ראש ממשלה, מוכשר ככל שיהיה, להעיד במשפטו הפלילי תוך כדי כהונה.
טיעון נוסף שאני שומע בעניין משפטו של נתניהו הוא התארכות ההליכים המשפטיים, שהפכו את כתב האישום ללא רלוונטי במציאות ימינו. בעניין זה, ולהבדיל כמובן, נזכרתי בסיפור העמדתו לדין של מכר שעמד בראש ארגון עובדים. האיש הואשם בהטרדת עד ובהטרדה מינית. במשך שנים דחה הנאשם שוב ושוב את משפטו בטענה, הנכונה לשעתה, כי הוא אינו אדם בריא וכי אשפוזו הדחוף למעקב ולבדיקות מצריך דחייה במשפט. וכך היה. לימים, פרקליטו פנה לבית המשפט וביקש להתחשב במרשו בגין עינוי הדין שנגרם לו במשפט שנמשך שנים רבות.
בית המשפט קיבל חלקית את טענת עינוי הדין, ואחרי ההרשעה הטיל על הנאשם עבודות שירות. נכון שהמקרים שונים בתכלית, ועדיין יש ביניהם מעט דמיון. התארכות ההליכים, לפחות בחלקה, נעשתה ביוזמת נתניהו ופרקליטיו, ועל כן הטענה היא טענת סרק.
טענה מוזרה נוספת, המושמעת מפי פרשני משפט מסוימים, אומרת שבין שנתניהו יורשע ובין שיזוכה – מחצית מהציבור לפחות לא יקבל את פסיקת בית המשפט. הביביסטים יצעקו “עלילת דם” ואנשי הרק־לא־ביבי יזעקו “עיוות דין מכוון”. טענה זו של הפרשנים מסוכנת כיוון שהיא מעבירה למעשה את ההכרעה המשפטית מאולם בית המשפט לרחוב, כנהוג במשטרים אפלים. אולי נבקש ממנו גבע או ממינה צמח להחליף את שופטי נתניהו ולתת פסק דין שיקלע לטעם הקהל.
התרעות פיקוד העורף