מאז השתנה חלקו היחסי של מערך המילואים במשק. המשק שעמד מלכת בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, ונמתח לקצה במלחמת יום הכיפורים, יכול היה להמשיך לתפקד גם בשלב המתמרן של מלחמת לבנון הראשונה. במלחמת לבנון השנייה רבים מתושבי הצפון התפנו מבתיהם והפעילות הכלכלית בצפון כמעט נפסקה.
הקמת מערך ההגנה האקטיבי הוסיף חול לשעון החול של מלחמות ישראל. נראה שכל עוד צה"ל יכול לתת הגנה מספקת למגזר האזרחי, בעיקר במרכז הארץ, ישראל יכולה להמשיך את מצב המלחמה תוך קיום פעילות משקית סבירה.
מלחמת חרבות ברזל, שמתארכת יותר מכל מלחמות ישראל מאז 1949, השיתה מחירים כבדים על המשק הישראלי, הן באובדן תוצר, הן בעצירה כמעט מוחלטת של השקעות זרות, אבל גם בעקבות נזק פיזי ישיר לבניינים ולתשתיות. ועכשיו, גם בהשפעה הכלכלית של גיוס מערך המילואים לזמן ארוך כל כך.
אבל נראה שמה שמטריד את האוצר אינו ההשפעה של המלחמה על המשק, אלא הצורך להפחית בהוצאה על אנשי המילואים. האוצר מתכנן הפחתת תשלומים למילואימניקים שמצליחים לשלב עבודה עם שירות מילואים, והפחתה בערך יום המילואים למשרתים.
משמעות ה"התייעלות" הזאת, העמסת מחיר כלכלי נוסף על החלק במשק שמשרת ועובד – הפוך מההיגיון שאומר לפצות את אותם אנשי מילואים.
את ההתייעלות יש לעשות בשני צעדים: ראשית, על ידי הגדלת מחזורי הגיוס הסדירים באמצעות גיוס חרדים משמעותי. הצעד השני, הפחתת עול המילואים על ידי סיום המלחמה.
יודגש, שאילו הייתה למלחמה בעזה מטרה מוגדרת ובת השגה, כמו משטר חדש שיחליף את חמאס והוא מקובל על השותפות הבינלאומיות, ומאמץ צבאי־מדיני־הומניטרי המסוגל לבסס אותו, אולי הייתה הצדקה לנטל. אך בהיעדר מטרה או שיטה המסוגלת להשיג אותה, אין טעם בהכבדה על המשק ועל המילואימניקים רק כדי לפשוט על עוד שכונה או עיירה בפעם החמישית.
הכותב הוא לשעבר ראש חטיבת תפיסת הביטחון במל"ל.
התרעות פיקוד העורף