אף אחד מאיתנו לא יכול לשכוח את הלילה של פיצוץ העסקה היחידה שנעשתה עד היום להשבת החטופים. אבל בשבילי, הלילה של 30 בנובמבר 23' ייזכר תמיד בתור הלילה שבו התייתמתי גם מאמי, מיה, כשקיבלנו את ההודעה שהיא נרצחה בשבי חמאס. אבי, אבנר, נרצח כחודשיים לפני כן, ב־7 באוקטובר, במהלך הטבח בקיבוץ ניר עוז.
הבטחתי לעצמי באותו לילה שאמשיך להיאבק במעגל הכאב. כמה קיוויתי אז שנצליח להציל חיים של אחרות ואחרים מהחטופים. על ההבטחה הזו חזרתי שוב מעל קברה של אמי, כשהוחזרה והובאה למנוחות בחודש יולי האחרון. כמו אבי, גם אמי הופקרה למותה. הוא בניר עוז והיא בשבי חמאס. החלקה הריקה שעמדה חודשים ארוכים לצד קברו של אבי פערה חלל כואב בליבי, ומועקה שהוסרה במעט רק כשהבאנו אותה לקבורה.
היה לי ברור - המפתח לעצירת מעגל הכאב ומעגל השכול כרוך בהשבת החטופים ובעצירת המלחמה, שבה מקריבים רבים כל כך מחיילינו האמיצים את חייהם. החודשים הרבים מאז היו איומים ונוראים. ממשלת ישראל הקפידה לא להחמיץ הזדמנות לטרפד עסקה, והפקירה את החטופות והחטופים בשבי חמאס 466 ימים. 30 מהם שילמו בחייהם, ומשפחותיהם הצטרפו לאותו מעגל שרציתי כל כך לסגור – מעגל השכול והכאב. יותר מדי יתומים נוספו מאז שהתייתמתי - סבל ויגון שאפשר היה למנוע אם ממשלת ישראל הייתה נוקטת פעולה לקידום עסקה ואם הייתה מממשת את אחריותה האזרחית הבסיסית כלפי החטופות והחטופים.
מי שמדברים על מחירים ועל עסקאות מופקרות, אינם שואפים להצלת חיים. קדושת החיים אינה עומדת בראש מעייניהם. ערבות הדדית ואחדות אינן יותר מתירוצים להשתקת ביקורת. אדם המקדש את החיים יעשה הכל כדי להציל כל אדם, וכדי להבטיח את זכותו לחיים, לחירות, ולא פחות חשוב, כמו שאני חוויתי – לממש את זכותם של החללים למות בכבוד, ובכך לאפשר לבני משפחותיהם ולחברה כולה לסגור מעגל ולהשתקם.
התרעות פיקוד העורף