לאן נושבת הרוח: מעניין לראות אילו דעות יביעו האינטלקטואלים והאמנים בסוריה

האמן הסורי הבולט והמפורסם ביותר, לאורך שנים רבות, הוא דוריד לחאם – שחקן קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון, שבחודש הבא יחגוג 91. לחאם, שפעיל עד היום, המשיך לעבוד בדמשק לאורך כל השנים. מיד עם קריסת המשטר הוא יצא בסדרת התבטאויות בתקשורת, כולל ריאיון לרשת הטלוויזיה אל־ערביה, שבהן הסביר את עמדתו. הטיעון העיקרי היה: “עמדתי לצד המשטר במובן שהייתי נגד כאוס. הייתי לצידה של סוריה, אולם לא הייתי עם המשטר, וזה הבדל גדול”. בכתבה ארוכה בשבועון אל־מג’לה הוא הסביר שהמשטר הכיל גם יצירות שנשאו מסרים ביקורתיים, באופן ששירת את מטרותיו.

אמנית סורית מצליחה שנשארה במדינה ונחשבה כתומכת במשטר, סלאף פוואח’רג’י, פרסמה בחשבון הפייסבוק שלה פוסט שבו עשתה מעין חשבון נפש. “כל חיי למדתי לקבל באהבה כל שלב בחיי... בין שצדקתי ובין שטעיתי”, כתבה. “אני מאחלת לארצי שתהיה הטובה מכולן, כפי שמגיע לה”. היא הוסיפה שרבים פנו אליה כדי שתסיר מחשבונה את התמונות שבהן היא נראית לצידו של אסד, אולם “אם אמחק אותן, האם הן יישכחו? האם יהיו כלא היו? האם אני אשכח אותן?”.

אנשי רוח שהעדיפו לחיות מחוץ לסוריה יכלו להרשות לעצמם להיות ביקורתיים כלפי המשטר. האינטלקטואל הבולט ביותר בקבוצה זו, שחי עשרות שנים בפריז, הוא המשורר אדוניס. שמו האמיתי הוא עלי אחמד סעיד אסכר, והוא עלווי. בהודעה שפרסם כמה ימים לאחר קריסת המשטר הזכיר שלאורך כל השנים עמדתו הייתה ברורה נגד המשטר, אבל ציין שהעניין כעת איננו רק שינוי המשטר, אלא הצורך בשחרור האישה ובביסוס החברה על עקרונות של חירות ועצמאות. “בעולם הערבי משנים את המשטר בלבד, לאו דווקא את החברה”, הדגיש. “אם לא נשנה את החברה, לא עשינו כלום”.

לפי שעה, נראה שהשלטון החדש בסוריה נוקט קו סובלני כלפי קולות אנשי הרוח, לנוכח האינטרס הברור להרגיע את החששות מאופיו האסלאמי. האופן שבו מגיבה הקהילה האינטלקטואלית למתרחש בסוריה חשוב, שכן יש בו כדי להצביע על הלכי רוח ותהליכי עומק, שאינם מופיעים בדוחות המודיעין. סביר שתקוותו של אדוניס לשינוי החברה לא תתממש, אולם סקפטיות איננה תמיד תכונה בריאה.