תשובתי הברורה היא שמה שחווינו אינו שואה. השואה היא אירוע בקנה מידה אחר לחלוטין ובהקשר אחר לחלוטין. אבל אנחנו בהחלט חווים רגעי שואה. ילדים שהתחבאו בארון, סבתא שהחזיקה את דלת הממ״ד שמונה שעות ברציפות ואחרים שראו את בני משפחתם נטבחים לנגד עיניהם – הפרשנות שלנו לפרטים בסיפור אינה מוטעית.
זו הסיבה לתחושות הקשות כל כך מול תמונות החזרה של שורדי השבי בשבוע שעבר – ראינו שוב רגעי שואה. הזיכרון הקולקטיבי שלנו כה חזק, שהוא פועל מיד במלוא העוצמה. זו לא רק העובדה שהשלושה רזו כל כך, אלא גם העובדה שהם, כמו ניצולי השואה, היו מנותקים לגמרי.
זיכרון קולקטיבי מתעצב בכל מאורע היסטורי יותר ויותר. את הסיפור של ההווה והעתיד אנחנו מספרים, ובו אנחנו יכולים קצת יותר לשלוט. את התמונות הקשות של חזרת החטופים בשבוע שעבר צריך לקחת לשני כיוונים. האחד, לעשות את כל המאמצים שבעולם כדי להבטיח ששלב ב׳ של העסקה יצא לפועל, שכל החטופים יחזרו ושביטחון מרבי יהיה לתושבי העוטף.
בכיוון השני, יש להבין מיהו האויב שלנו ולהבטיח לעצמנו שלעולם יותר לא נשקול כוונות או יכולות של מי שמצהיר שהוא רוצה בהשמדתנו. אנחנו מבינים שזה משחק סכום אפס מול ישויות רשע: אנחנו, או הן.
הם צריכים את כל הטקסים והמשחקים כדי להרגיש חזקים. אנחנו צריכים רק מילה אחת כדי להראות מי באמת חזק כאן (ולכן החולצות ששב"ס הלביש את המחבלים המשוחררים אידיוטיות ומיותרות).
בימים אלה אנחנו חייבים לזכור שגם אנחנו רק ב"בראשית". המראות והסיפורים יוסיפו להיות קשים וללחוץ על הכאבים שלנו. אבל הסטארט־אפ היהודי הוא שלמרות גודל החורבן – תמיד תהיה דינמיקה שרואה עתיד.
התרעות פיקוד העורף