בכל סוף שבוע מאז שהגענו לכאן, אנחנו, קומונרים של שער הנגב, עושים את דרכנו לעצרת משפחות החטופים בצומת הקשתות, ממש ביציאה משדרות. זה לא אירוע גדול, לא כיכר החטופים ולא עצרת המונים, אבל יש בו משהו אחר, אינטימי ומשפחתי. האנשים שמגיעים הם בעיקר תושבי הקיבוצים באזור, הם לא צריכים שלטים כדי להכיר את השמות והפנים של החטופים, הם מכירים אותם אישית.
הכל פה מרגיש מוכר: החיבוקים השקטים, ה"מה שלומך" שמפוזר לכל עבר, ההבנה והתמיכה ההדדית. הדוברים הם תושבי המועצה – אנשים שחיים עם הטילים והאזעקות ומצד שני מחייכים, למרות שהמציאות שהכירו פשוט התהפכה ביום אחד. הם מדברים כי אין להם ברירה, כי השמות שעל השלטים הם חברים, שכנים וקרובי משפחה.
ולא, זה לא נגמר בעצרת – כל אירוע נפתח בציון החטופים, בכל קיבוץ יש שלטים שסופרים את הימים, תמונות ומשפטים, זאת מציאות שלא משתנה כבר 514 ימים, ופה מרגישים אותה בכל רגע.
אנחנו, המדריכים של הקומונה, פוגשים את החניכים שלנו מגילאי גן ועד כיתה יב' ורואים שכל אחד מתמודד אחרת. יש את אלו שלא רוצים לגעת במה שקורה כי קשה להם להכיל את המצב, ומצד שני יש את אלו שכל הזמן מדברים, מעורים בכל פרטי העסקה, משתפים ברשתות ומגיעים לכל עצרת.
בתוך כל זה אנחנו כמדריכים מחפשים את האיזון – מצד אחד לתת להם מקום בטוח לדבר ומצד שני לא לדעת בפצעים כואבים מדי – בשביל זה אנחנו צריכים להכיר כל חניך, לזהות מתי הקבוצה צריכה הפסקה מהחדשות ומתי אסור להתעלם ממה שקורה.
אנחנו כאן מאז אוגוסט, חצי שנה מתוך שנת השירות. בחרנו לדחות את הגיוס שלנו כדי להיות פה, במקום הזה, דווקא עכשיו. לא כי זה קל – כי זה חשוב. כי הצוותים החינוכיים שהיו כאן מהיום הראשון של המלחמה סוחבים גם הם עול וחייבים מישהו שיחזק, שייתן מקום להתבטא ובעיקר יתגבר את הצוותים החינוכיים.
אני מברכת על העסקה ועל כל חטוף וחטופה שחוזרים הביתה ומקווה שהעסקה תמשיך, כי כולם צריכים לחזור וגם כי בסופו של דבר אין דרך להמשיך הלאה ולעכל את הטראומה כשהאחים ואחיות שלנו עדיין בעזה. כל עוד הם שם אי אפשר להחלים, חייבים להחזיר את כולם כמה שיותר מהר, רק אז נוכל להתחיל לצמוח ולא רק לשרוד.
התרעות פיקוד העורף