חמאס לא רק תקף, רצח ואנס ישראלים, אלא גם הצליח לגרום ליהודים רבים לאבד את האמון בעתיד שבו ישראל יכולה להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית לצד מדינה פלסטינית. מבחינת חמאס, זהו ניצחון אסטרטגי עצום. הרי מטרתו מעולם לא הייתה עצמאות פלסטינית, אלא חיסול הרעיון הציוני. אם ישראל תדחה לחלוטין את רעיון שתי המדינות, היא תיתקע במלכודת שבה היא לא יכולה להיות דמוקרטית ויהודית באופן בר־קיימה.
העמדה של הרב הירש היא גם תוצאה של שנים של מסרים פוליטיים שיטתיים מהימין הישראלי ומהממסד היהודי־אמריקאי השמרני, שהצליחו לערפל את ההבדל בין הפלסטינים כתנועה לאומית, לבין חמאס כתנועה אסלאמיסטית קיצונית.
הצד הפלסטיני לא פטור מאחריות כמובן, אך מתן פטור לממשלות ישראל לדורותיהן מאחריות משותפת לכישלון אינו ציוני, שכן הציונות תכליתה לקיחת אחריות של העם היהודי על גורלו. היא גם מעצימה את העמדה ההרסנית של אסכולת ה"אין עם מי לדבר", שהיא נבואה שמגשימה את עצמה. אלו הטוענים שהבעיה היא רק בצד הפלסטיני ומתעלמים ממדיניות הכיבוש, הסיפוח בפועל וחיזוק חמאס שהובילו כל ממשלות נתניהו ב־16 השנים האחרונות, עושים נזק חמור לעתידנו.
אני מוצא נחמה בכך שהקהילה היהודית האמריקאית מחזיקה עדיין ברובה בעמדה שונה. רוב היהודים בארה"ב תומכים בפתרון שתי המדינות ומבינים שהשליטה הבלתי נגמרת בפלסטינים אינה מתכון לשגשוג ציוני, אלא להפך – מתכון להתדרדרות המוסרית והאסטרטגית של ישראל.
גם בישראל, הסקרים מלמדים שרוב הציבור יתמוך בפתרון הכולל מדינה פלסטינית מפורזת כחלק מהסכם אזורי. ישראל יכולה להוביל מציאות של יחסי שלום מלאים עם מדינות ערב הסוניות, כשהיא חלק מגוש מזרח־תיכוני מתון שעומד מול איראן והג'יהאדיסטים השיעים והסונים גם יחד. סעודיה מובילה מהלך של מדינות ערב ברוח הזאת, וייתכן שגם אינדונזיה ומדינות מוסלמיות אחרות שאינן ערביות יצטרפו אליו.
אל ייאוש
בהסתכלות היסטורית, אנחנו יודעים שלעיתים דווקא אחרי זעזועים קשים מגיעה פריצת דרך מדינית. לאחר מלחמת יום הכיפורים הציבור הישראלי הפך לניצי יותר – אך דווקא כעבור זמן לא רב נחתם השלום עם מצרים. אחרי האינתיפאדה הראשונה, שהיוותה טראומה קשה בעבור הציבור הישראלי, נולד הסכם אוסלו, שסלל גם את הדרך לשלום עם ירדן. המשבר של היום אינו בהכרח סימן לאובדן הדרך – הוא יכול להוות קרש קפיצה לפתרון חדש, אם רק יימצא המנהיג הנכון שיידע לתרגם את הכאב לתקווה.
המציאות אכן קשה. הדינמיקה הנוכחית מקשה על קידום פתרון שתי המדינות, והשיח הפוליטי בישראל נעשה קיצוני יותר. אבל אין לנו פריבילגיה להתייאש. הציונות מעולם לא הייתה פרויקט קל. כל הישג משמעותי שהשגנו כעם וכמדינה, הושג מתוך נחישות, למרות התנגדויות ולמרות פחדים.
מי שדבק בחזון הציוני, חייב להיאבק על כך שישראל תישאר גם יהודית וגם דמוקרטית. זה אומר להמשיך לדחוף לפתרון מדיני, גם אל מול הטרור האכזרי, וגם כשנדמה שהציבור פונה ימינה. אני מכבד ומעריך מאוד את הרב הירש, אבל אני חולק עליו בתפיסה.
אין לנו הפריבילגיה להתייאש מהמשך החתירה להסדר מדיני. אם נרים ידיים, חמאס ינצח. ואם נתעקש, נוכל יום אחד להגיע לאופק מדיני שישריין את עתידנו כמדינה יהודית ודמוקרטית בטוחה, לצידה של מדינה פלסטינית.
התרעות פיקוד העורף