ברור שפרופ’ ירון רוצה להיאבק באינפלציה, וזו אכן מטרה ראויה. לשם כך הוא שואף לרסן את הביקושים, כלומר, ליצור איזון ממתן בין מה שהציבור והמגזר העסקי מבקשים ברכישת מוצרים ושירותים ובין מה שהמשק יכול להציע. ירון משתמש באמצעים שבידיו: הסמכות לקבוע את רמת הריבית במשק – כמה ישלמו משקי הבית, או המגזר העסקי, עבור האשראי שאותו הם מקבלים מהבנקים. כאן, פחות או יותר, מסתיימות פעולותיו של נגיד בנק ישראל, וכאן גם מתפתח מצב של היעדר שליטה, הפוגע קשות במשקי הבית ובמגזר העסקי.
רווחי הבנקים לא נבעו מצמיחה מוגברת של המשק. הרווחים שלהם נבעו מהעברת משאבים ממשקי הבית ומהמגזר העסקי אל הבנקים. האיזון בין המשק כולו ובין הבנקים הופר. בעוד רווחי הבנקים גואים, ההכנסה הפנויה של משקי הבית יורדת, וכך גם ההכנסה הפנויה של משלמי המשכנתאות הצעירים. ההערכה היא שכ־65 אלף עסקים נסגרו בשנת 2024. זוהי מכה קשה למאות אלפי משפחות.
הגידול המדהים ברווחי הבנקים אינו תופעה חדשה. היא מלווה אותנו, וגוברת, בשלוש השנים האחרונות. היה מספיק זמן לנגיד בנק ישראל ולצוותו לגבש תוכנית שתרסן ותגביל את חוסר האיזון שבין מצב המשק לבנקים הגדולים. אלא שהנגיד הסתפק בקיום שיחות מנומסות עם הבנקים הגדולים, וזה תקופה הוא מצהיר שהוא פועל לעידוד התחרות בין הבנקים. הנגיד אינו שולט בגובה הריבית על פיקדונות הלקוחות, ואינו שולט בגובה האגרות שנגבות בגין השירותים של הבנקים.
ולמה כל זה מתאפשר? משלוש סיבות. הראשונה, שר אוצר מוכשר, שעיקר פעילותו בגיוס כספים קואליציוניים. הוא גם מצא פתרון קל ונוח: הטלת מיסוי על רווחי הבנקים, במקום דאגה למשק כולו. השנייה, כנסת ישראל, שמתחילה לפעמים לטפל בנושא אך היא אינה יסודית ואינה עקבית. בסופו של דבר, ביום הבחירות, הסיעות יזדקקו לאשראי תומך מהבנקים. והסיבה השלישית, התקשורת, שעל פי מסורת מוזרה רואה את המתרחש, מבינה מה קורה, אך מתבטלת בפני בנק ישראל.
התרעות פיקוד העורף