סטף ורטהיימר - מופת של חלוציות, עשייה ודוגמה אישית

סטף ורטהיימר, שהלך לאחרונה לעולמו, היה לא רק יזם מצליח, אלא אחד מהאישים הבולטים שעיצבו את פניה של הכלכלה והחברה בישראל. מפעל חייו - הקמתה של תעשייה טכנולוגית, יצרנית ומוטת יצוא, ושרשרת של גני תעשייה לאורכה ולרוחבה של הארץ - הוא עדות חיה לאמונה בכוחה של תעשייה מתקדמת ככלי לצמצום פערים, פיתוח הפריפריה ובניית חוסן לאומי.

בפגישותיי עם סטף לאורך השנים, נחשפתי לדמותו המיוחדת: אדם נחרץ, בעל חזון ותפיסה מעשית יוצאת דופן. הוא היה בין הראשונים להבין כי המדינה אינה יכולה להתקיים רק על מסחר וחקלאות, היא זקוקה לייצור מתקדם, מבוסס טכנולוגיה וחדשנות, שיספק מקומות עבודה איכותיים.

מהפכנותו הייתה מעשית לגמרי. מודל גני התעשייה שהקים והמפעלים המפוארים שבנה, שיקפו את תפיסתו הכלכלית והחברתית - תעשייה משולבת בסביבה איכותית, שתאפשר לאנשים לגור ולעבוד בסמיכות ותמשוך אוכלוסייה איכותית לצפון ולדרום.

הוא הבין שהפריפריה הישראלית הוזנחה ונשכחה מלב, ולא היו לה עוגני צמיחה. היא הסתמכה בעיקר על תעשייה מסורתית עתירת ידיים עובדות. מודל הפיתוח שלו הדגיש את החשיבות של שילוב תעשיות מתקדמות המבוססות על טכנולוגיה עילית, אשר יקדמו את הפריפריה והתושבים בה.

לכן, מן ראוי להתעכב על הקונספט הייחודי של "גני תעשייה" שפיתח סטף. גנים אלו לא נועדו להיות רק מתחמי תעשייה רגילים, אלא מרכזים פעילים של תעשיות יצוא חדשניות ושיתוף פעולה תעשייתי-אקדמי. הרעיון היה ליצור סביבה שתתמוך בצמיחתם של עסקים טכנולוגיים, תוך שילוב של תעשייה, מחקר ופיתוח. הוא האמין שבדרך זו ניתן לקדם את הפריפריה ולצמצם פערים חברתיים וכלכליים.

ואכן, סטף הקים מספר גני תעשייה כאלה ברחבי הארץ, ביניהם גן התעשייה בעומר, מגדל תפן, תל חי, נצרת ודלתון. גנים אלו הפכו למודל מוצלח לפיתוח אזורי ותרמו רבות לצמיחה הכלכלית והטכנולוגית של ישראל.

כאשר מכר את ישקר לוורן באפט ב-2006 הגיעה ישקר לרווח התפעולי של מיקרוסופט. שום חברה ישראלית לפניו לא הצליחה לעשות כן.

הוא גם לא הדיר את רגליו מהפוליטיקה, בניגוד לאנשי עסקים רבים שברחו ובורחים ממנה כמו מאש, וב-1977 נבחר לכנסת מטעמה של תנועת ד"ש. המחויבות העמוקה שלו לחינוך הובילה אותו להקים תוכניות לפיתוח טכנולוגי ויזמות והוענק לו תארי כבוד מאוניברסיטאות רבות ובהן אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

תרומותיו של סטף זכו לכבוד במגוון דרכים, אך נדמה לי שמבין הפרסים הרבים שניתנו לו, אף אחד לא היה יותר משמעותי עבורו מהכבוד הגבוה ביותר שהעניקה לו מדינתו בדמות פרס ישראל, שניתן לו בשנת 1991. לי היה הכבוד לשאת יחד עימו את המשואה ביום העצמאות ה-58 של מדינת ישראל, ב-2006, תשס"ו, בטקס שעמד בסימן פיתוח הנגב והגליל.

אך בעיניי תזכר דמותו בעיקר כמי שהציג דוגמה אישית. הוא היה מעורב ואכפתי, וגורלה של הפריפריה נגע לליבו. אך הוא לא רק דיבר אלא גם עשה, ואף רתם אחרים לעשייה זו.

דוגמה אישית היא מפתח להתקדמותה של חברה, בוודאי של חברה מתהווה כמו החברה הישראלית. אנחנו זקוקים לה יותר מתמיד. אך לרוע המזל, דמויות מופת שהציבו דוגמה אישית, כמו דוד בן-גוריון, מנחם בגין, אהרון ידלין ואחרים, כבר לא מתהלכים בקרבנו. ההנהגה שלנו - הפוליטית, הכלכלית והחברתית - אינה לוקחת אחריות מספיק ואינה מבינה שדוגמה אישית היא המבחן העליון של מנהיג. היא כשלה להבין שדווקא בעיתות משבר וצמיחה, דוגמה אישית של מנהיגים ואנשי מופת היא מצפן מוסרי המתווה את דרכה של החברה, ומעורר השראה לפעולה ולשינוי חיובי.

זה נכון במיוחד ביחס לפריפריה, לנגב ולגליל, שמשתרעים על פני 85% משטחה של המדינה, וסובלים עד היום מהזנחה ואי שוויון. ראיתם מנהיגים עסקיים או פוליטיים שעוברים לגור בה? ראיתם מנהיגים שמדברים על הצורך בפיתוח הפריפריה כמשימה לאומית חיונית? הם מברברים את עצמם לדעת ומעדיפים את המגדלים בתל אביב.

המפעלים שהקים, אזורי התעשייה שפיתח, והתלמידים שלמדו בבתי הספר הטכנולוגיים שייסד – כולם ממשיכים לשאת את לפיד החזון שלו. זו ההוכחה לכך שמנהיגות אמיתית אינה נמדדת רק בהצלחה אישית, אלא בהשפעה רחבת היקף שנמשכת גם אחרי לכתו של המנהיג.

אסור שהליכתו של סטף ורטהיימר תותיר אחריה חלל בעולמות התעשייה והטכנולוגיה, ההתיישבות והחלוציות. אלה דרושים לישראל כאוויר לנשימה. דווקא על רקע השבעה באוקטובר עלינו לשנס מותניים ולהגשים את מה שהוא הגדיר כ"שלב השלישי בציונות" - להקים בפריפריה תעשייה ישראלית מתקדמת, תוך שילוב ייחודי של ביטחון, מדע וטכנולוגיה.

השליחות שלו צריכה עכשיו להיות השליחות של כולנו - הממשלה, הסקטור העסקי והחברה האזרחית.