בימים האחרונים שבתי ממסע בין קהילות יהודיות בארצות הברית. פגשתי קהילות במשבר, נשים וגברים שהאדמה נשמטת תחת רגליהם. בדבריהם חזרו שוב ושוב תחושות חרדה ואובדן שליטה, אי־אמון במניעי ממשל טראמפ ודאגה גוברת בעניין הכיוון שאליו מובילה ממשלת ישראל.
הקהילות היהודיות הליברליות בישראל ובארצות הברית עוברות תהליך מקביל של זעזוע. שתיהן חוות את השחיקה במוסדות הדמוקרטיים, את עליית השיח הקיצוני, ואת התחושה שהערכים המכוננים של חירות, שוויון ומשפט צדק נמצאים תחת מתקפה.
בארצות הברית עדיין לא התארגנה מחאה המונית ברחובות. הם מביטים בקנאה בהפגנות למען הדמוקרטיה בישראל. הגורם היחיד שעדיין מצליח לשים מעט גבולות מפני ממשל טראמפ הוא מערכת המשפט, אך גם זו נמצאת תחת מתקפה.
הם מתוסכלים מעמדות הממסד היהודי בארצות הברית, שמייצג פחות ופחות את רוב הקהילה ובעיקר פחות ופחות את הדור הצעיר, שרובו אינו חושב שכדי לאהוב את ישראל צריך להתעלם מהסבל הנורא בעזה, ושתמיכה במדינת ישראל משמעותה תמיכה בממשלה של עליונות יהודית ומלחמה בדמוקרטיה. כשנציגי ישראל מצביעים באו"ם נגד זכותה של אוקראינה לשלמות טריטוריאלית, לצד ממשל טראמפ, רוסיה ואיראן, הציבור היהודי האמריקאי שואל את עצמו, האם ישראל עדיין פועלת ברוח הערכים היהודיים והדמוקרטיים שעל בסיסם הוקמה?
הקשר בין הקהילות בישראל ובארצות הברית חשוב מאי פעם. אם ישראל תחדל להיות דמוקרטיה – גם יהודי התפוצות יאבדו את העוגן שלהם במדינת הלאום של העם היהודי. אם ארצות הברית תאבד את הערכים שעליהם היא נוסדה, גם אנחנו כאן נרגיש זאת היטב – בכלכלה, בביטחון וכמובן בדמוקרטיה.
ניסיתי לשכנע אותם (וגם לחזק את עצמי) שהייאוש אינו אסטרטגיה מועילה. שיש בידינו להוביל שינוי, אבל שזה דורש התגייסות ואורך רוח. שעליהם להילחם על הדמוקרטיה האמריקאית, לחזק את הליברלים בשני צידי האוקיינוס ולא לנטוש אותנו, הליברלים הישראלים.
התרעות פיקוד העורף