"יש דור צעיר שלא יודע מה זאת מדינה שלוקחת אחריות. הוא רואה סביבו יותר מדי שנים רק ריקבון. מגיעה לכם מדינה שתעניק לכם עתיד, את היכולת לחלום ולהגשים". את המשפט הזה אמרתי בנאום בהפגנה מחוץ לכנסת בשבוע שעבר, הפגנה שאחריה הותקפתי על ידי שוטרי משטרת בן גביר.
מנקודת השפל שאליה דרדרה אותנו ממשלת ההפיכה וההפקרה, המבחן הגדול שלנו הוא בבניית עתיד של תקווה ושל ביטחון אישי וחברתי. אנחנו מוחים לא רק כי אנחנו נגד ממשלת ההשחתה, אלא למען העתיד. כי אנחנו גם בעד ממשלה אחראית, שמבינה ששלטון דמוקרטי ליברלי מבוסס על סולידריות, חמלה וערבות הדדית, ושהדמוקרטיה היא מימוש ההדדיות. הביטוי הכי מהותי לכך בימים אלה ורגע לפני חג החירות הוא חובת הצלת החטופים המעונים בעזה. מיד.
אנחנו מוחים נגד חיסול הדמוקרטיה והחלפתה ב"סקטוקרטיה", משטר נאמנות סקטוריאלי של מקורבים, המפקיר ומקריב את כל מי שלא תומך בו, נאמן לו, או מהווה חלק ממנו. אנחנו יודעים שדמוקרטיה היא לא רק אלקטורלית ואינה נגמרת בבחירות לכנסת, כמו ששוויון לא נגמר בבית המשפט. דמוקרטיה ושוויון הם תפיסה שלמה של מדינה, והיא מחוברת אל כלל המוסדות, החוקים והנורמות בחברה.
אנחנו מבינים שכדי שהדמוקרטיה תהיה איתנה, עלינו להרחיב אותה גם לתחומי החברה והכלכלה, וכדי שאנשים יאמינו בשוויון, עלינו להרחיב אותו לשוויון במשאבים ובהזדמנויות. כשם שדמוקרטיה איתנה צומחת מחינוך לדמוקרטיה, מאיזונים ובלמים ומחשיבה ביקורתית, כך שוויון צומח מהשקעה בצמצום פערים ובנגישות למשאבים ולשירותים חברתיים.
מדינה כזאת תהיה חייבת לבטל את העיוותים שנוצרו בחסות משטר הנאמנות הסקטוקרטי: קומבינות והסדרים מגזריים שעובדים נגד הכלכלה, כמו חינוך ללא לימודי ליבה, הסללה למלכודות עוני ותקצוב אי־יציאה לשוק עבודה. מדינה כזאת תתקצב תעסוקה איכותית, חינוך שנותן אופק, מנגנוני רווחה המאפשרים תמיכה וסיוע לצד מימוש ועצמאות, ותנהיג מדיניות שפועלת לטובת הכלכלה ולצמצום הפערים ואי־השוויון.
הכוח של מחנה התקווה הוא בלראות את כולם, גם את מי שלא הצביעו עבורו, וגם את מי שלא ניצבים כאן איתנו. לראות את אזרחי ישראל באשר הם. זהו הבסיס לשותפות כל־ישראלית.
התרעות פיקוד העורף