בתשובתו לא הציע שגב לנצח את הערבים ולא הביע תקווה לפשרה טריטוריאלית. הוא נכנע. הביע כפירה גלויה בציונות. "בגיל 80 אני מתחיל לחשוב שאולי זה לא היה נכון מלכתחילה, כל העניין הציוני... הציונות זה לא סיפור הצלחה כל כך גדול. היא גם לא מספקת ביטחון ליהודים. יותר בטוח ליהודים לחיות מחוץ לישראל".
ארץ ישראל היא לא ממ"ד
לכאורה מדובר במתמטיקה פשוטה. הרבה יותר יהודים נהרגו מאז קום המדינה בישראל מאשר בגלויות. אבל כשאמירה כזאת מגיעה מפי היסטוריון שהרבה לכתוב על השואה, היא מעוותת לחלוטין. עשרות אלפי יהודים נפלו בקרב או נרצחו במדינת ישראל. מיליונים – כשלא הייתה. ההיסטוריה של הציונות לא החלה בשואה, ושום פנקסנות של מוות המתחילה בהקמת המדינה דווקא אינה יכולה להעיד על כישלון הציונות.
השמאל הישראלי הפוסט־ציוני וההיסטוריונים שלו פוסקים כי הציונות אינה אלא שחרור מסנטימנטים של עבר ומציפיות לעתיד. לטעמם, הציונות נועדה לספק לנו הווה. וכשההווה הזה אינו לטעמם – הם מכריזים על כישלון הציונות. אבל הציונות היא כל העבר היהודי, והיא כוח מניע לעתיד. הוצאת היהודים מגלויותיהם והקמת המדינה הן רק שלבים הכרחיים בדרך הזו.
ולכן כל מי שההיסטוריה שלו מתחילה (או מסתיימת) בה' באייר – דן בפרק אחד קצר של ההיסטוריה ומנסה ללמוד ממנו על תהליך ארוך ומתמשך. משל למי שמנסה להבין מהו פיל רק באמצעות המישוש, וכשהוא ממשש את הזנב הוא מסיק שהפיל הוא חבל. כל מי שמאמץ יחס אינסטרומנטלי למדינת ישראל, מי שלגביו מדינת ישראל היא רק מכשיר להגנה על יהודים, יכול להסיק שהציונות נכשלה.
כאלו היו גם כל מי שהציעו בעבר "שטחים תמורת שלום". כי אם ישראל היא מכשיר, אפשר להסתפק במכשיר קטן יותר אם הוא ממלא את הצורך שתולים בו. אבל אם ארץ ישראל היא המולדת, ערך בפני עצמו ולא מין ממ"ד – אי אפשר לסחור בחלקיה תמורת הבטחות עוועים, שקרים גלויים והזיות "שלום תמורת שטחים". ממש כך.
גם מבין אלו (והם הרוב המכריע של היהודים בישראל) שהגיעו כבר לתובנה של בן־גוריון שאין פתרון לסכסוך, יש המוכנים אחרי 7 באוקטובר להציע להפסיק את המלחמה בחמאס ולסגת. הם משלים את עצמם ואת הציבור שחמאס ישחרר את כל החטופים. כשהם תובעים זאת, הם זועקים - מדם ליבם או בציניות גלויה - "עכשיו".
לא בכל מחיר
בימים שבהם התנהל המו"מ לשחרור גלעד שליט, מינה שר הביטחון אהוד ברק את "ועדת שמגר" לקביעת עקרונות לניהול משא ומתן לפדיון שבויים, חטופים ונעדרים. הוועדה הוקמה על רקע הזעם הציבורי על עסקאות חילופים קודמות שבהן הוחלפו חיילי צה"ל אחדים במאות או אלפי מחבלים ולעיתים – רוצחים תמורת גופות. דוח הוועדה הוגדר "סודי ביותר" ומסקנותיו לא פורסמו רשמית ולא אומצו על ידי הממשלה.
במרוצת השנים פורסמו מקצת ההמלצות, אחת מהן היא שיש לשמור על סודיות המשא ומתן. שחרור חייל חטוף תמורת מספר אסירים בודד, ושחרור גופה (או אסיר בודד) עבור גופה. יש להביא לניתוק בין משפחת השבוי לבין מקבלי ההחלטות ברמה המדינית על מנת למנוע לחץ בלתי ראוי. המדינה אחראית על הפעלת לחץ על הגורם החוטף, כולל באמצעות שינוי תנאי האסירים הביטחוניים.
לאחר 7 באוקטובר הופעל מכבש סחיטה עצום, מבית ומחוץ, על הממשלה, להיכנע לכל תביעה "בכל מחיר". גם במחיר שחרור כל המחבלים הרוצחים שבידינו, ובהם מפלצות הנוח'בה. ולראשונה נתבעת ישראל לשלם גם מחירים מדיניים וטריטוריאליים תמורת שחרור החטופים, כי מנהיגי ישראל כבר הוכיחו בעבר שאינם מסוגלים לעמוד בלחצים.
נהר היסטורי
לפני 2,500 שנים, בראשית ימיה של הפילוסופיה היוונית, התפרסמו שניים - דמוקריטוס והרקליטוס. תורתם מוכרת עד ימינו. דמוקריטוס אמר כי היקום כולו - הכוכבים והעפר והאדם וגם נפש האדם - עשוי מיחידות חומר ראשוניות. האטומים. והם סגורים ואינם ניתנים לחלוקה, אינם נוצרים ואינם נעלמים.
הרקליטוס לעומתו אמר כי היקום הוא כנהר זורם. דינמי ומשתנה ללא הרף. רב־ניגודים. מכאן הגיעו הביטויים "הכל זורם". "אינך יכול להיכנס פעמיים לאותו נהר".
הציונות היא מין נהר היסטורי כזה. אם תטבול בו לרגע קט היום – לא תוכל לשפוט בדיעבד את הנהר שזרם לפני מאה שנים. הציונות היא תנועת שחרור לאומית נוהרת, נאבקת, גוברת. לא שוקעת בביצת המים העומדים של ה"עכשיו". היא יותר מסך האטומים המרכיבים את היהודים בארץ ישראל ובעולם בהווה, כי היא מחויבת לעתידם של היחידים והאומה גם בדורות הבאים. אנו אחראים היום גם על הזרימה. גם על הכלל, על האומה, לא רק על היחידים. מי שרוצה הכל כאן ועכשיו - מוותר על העתיד. הציונות אינה כזאת.
התרעות פיקוד העורף