זהו אדם שבנה את כוחו על טיהור אתני, דיכוי נשים והוצאה להורג בסגנון דאע”ש של מתנגדים פוליטיים. בשנים האחרונות הוא למד לענוב עניבה, לדבר אנגלית רצוצה ולהצטלם עם עיתונאים מערביים – אך מתחת לחולצה הלבנה מסתתר אותו מנגנון פונדמנטליסטי אכזרי.
אנחנו, הישראלים, נופלים בפח הידוע ומתחילים להאמין לתדמיתו החדשה, ועושים זאת בכסותן של הצדקות פוליטיות או אידיאולוגיות. יש האומרים, ”האויב של האויב הוא חבר”, ושישראל צריכה לחשוב פרקטית – יציבות בצפון, שקט מול הגבול וחתירה להפרדת כוחות. אך זוהי טעות אסטרטגית חמורה.
כקצין דרוזי בצה”ל, שלחם בלבנון, וכאדם שגדל על ברכי ההבנה המורכבת של הנאמנות למדינה והמצפון, אני חש חובה להתריע: ישראל מתקרבת בצעדים מסוכנים מדי אל פי התהום. כל הכרה דה־פקטו באל־ג’ולאני תיתפס כהכשרה של קנאות אסלאמית חמושה, וחשוב יותר – כבגידה בבני הברית הטבעיים שלנו בסוריה: הדרוזים, הכורדים והמתונים שנותרו בין ההריסות. חשוב לזכור: בסוריה מתהוות הגמוניה טורקית ומדינה פונדמנטליסטית ג׳יהאדיסטית. דרום סוריה הוא המגן של מדינת ישראל והעולם החופשי.
מפת האינטרסים בסוריה היא רשת סבוכה של שחקנים: איראן מחדירה מיליציות שיעיות, רוסיה בוחשת כדי לייצב את האינטרסים שלה ולשמור על העדה העלאווית, טורקיה מקדמת אינטרסים סוניים, והמערב מתלבט בין תמיכה זהירה לנטישה שקטה. בתוך הכאוס הזה, לישראל יש אינטרס ברור: למנוע התבססות של גורמים פונדמנטליסטיים, גם אם אינם פרו־איראניים, על גבולה הצפוני.
אם לא נהיה עם עין פקוחה, אם נאפשר למרחב החיץ להפוך לאזור נוחות של טרוריסטים במסווה – 7 באוקטובר הבא לא יבוא מעזה. הוא יגיע משם. עם אכזריות מוכרת, אידיאולוגיה זהה ורצח בעיניים. אסור לנו להיות שאננים אפילו לרגע. הגבול הזה הוא הגבול של העולם המערבי החופשי.
כדרוזי, אני רואה כיצד אחיי מעבר לגבול הפכו למטבע פוליטי בידי כל צד. וזהו חרך קטן שדרכו אנחנו יכולים להתבונן וללמוד על התנהלותו של השליט. חובתנו המוסרית והאסטרטגית היא לעמוד כחומה בצורה מול הניסיונות לטהר את מעשיו של אל־ג’ולאני, ניסיונות שנעשים רק מפני שהוא – זמנית – אינו יורה עלינו.
הכותב הוא ראש מועצת חורפיש לשעבר, סא"ל (במיל').
התרעות פיקוד העורף